עמוס, פרק ו׳, פסוק א׳

קריאת צער ואזהרה על הגלות העתידה לבוא מופנית כלפי עשירי ההנהגה, אשר אינם כואבים את שבר עמם. המילה הוֹי מופנית אל הַשַּׁאֲנַנִּים בְּצִיּוֹן השרויים במנוחה ללא איום מלחמה, וְהַבֹּטְחִים בְּהַר שֹׁמְרוֹן הסומכים ביהירות על כוחם הצבאי, ויש בה אזהרה שגורל ירושלים יהיה כגורל שומרון שכבר נפלה. מנהיגים אלו נחשבים למבחר האנושי ולמפורסמים לטובה, כמי שהם נְקֻבֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם, תואר המכוון לעם ישראל המובחר והגדול, או לעממי כנען שאת ארצם הטובה ירשו. המילים וּבָאוּ לָהֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל מלמדות כי למרות מעלתם והאופן היהיר שבו הציגו את עצמם, בני ישראל עזבו את משפטי ה' ואימצו את חוקי הגויים, ולכן באופן בלתי טבעי הם אלו שגלו ראשונים ונפלו תחת שליטת העמים.