הפסוק מציג תיאור סאטירי ועוקצני של עשירים ובטלנים השקועים בתענוגות החומר, זוללים וסובאים, ושוכחים את ה'. אותם אנשים מעמידים פנים של אומנים מעודנים, ומתפארים בכישוריהם המוזיקליים על הַנָּבֶל, שהוא כלי נגינה [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
לגבי משמעות המילה הַפֹּרְטִים, רוב הפרשנים מסכימים כי שורש המילה קשור להבדלה, פירוט ויחידנות, בדומה למושג התלמודי "כלל ופרט" או לביטוי המקראי "ופרט כרמך" המתאר ענבים בודדים. על בסיס זה, נחלקו הפרשנים באופן שבו באה לידי ביטוי אותה פריטה מוזיקלית:
גישה אחת מסבירה שהכוונה לשירה מורכבת ומדויקת. המזמרים מחתכים את מילות השיר בפירוט, ומגביהים או מנמיכים את קולם בהתאם לנעימת הנגינה [רש"י, מלבי"ם]. הם מחברים שירים בעלי ניגונים חתוכים ללא חרוזים [אבן עזרא], ויוצרים מנגינות ייחודיות ונפרדות שאינן דומות זו לזו [מצודת דוד, רד"ק].
גישה שנייה מתמקדת בפעולת הנגינה עצמה, ומסבירה כי מדובר בפריטה על מיתרי הנבל, כל מיתר בנפרד, בהתאם ללחן [רד"ק].
מנגד, ישנו פירוש חלופי ולפיו המילה נגזרת מהמילה "פרוטה", כלומר אותם עשירים מפזרים פרוטות ומשלמים למנגנים שינעימו את זמנם [רד"ק].
בהמשך הפסוק נאמר כְּדָוִיד חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי־שִׁיר. אותם עשירים מתייהרים וחושבים את עצמם למומחים בכלי שיר ובמיני ניגונים ממש כמו דוד המלך. אולם, הפרשנים מצביעים על הניגוד החריף ועל הלעג שבהשוואה זו: בעוד שדוד המלך כיוון את שירתו ונגינתו לשמיים כדי להלל את ה', אנשים אלו מנגנים אך ורק לשם התענגות אישית וסיפוק יצריהם [רש"י, מצודת דוד].