תוכחתו של הנביא מופנית כלפי ההנהגה השאננה והמושחתת, החיה באשליה של ביטחון ומסרבת להכיר במציאות. מנהיגים אלו מתעלמים במכוון מן האסון המתקרב, בעודם עוסקים בדיוק באותם מעשים שיביאו עליהם את חורבנם. הפסוק מציג ניגוד אירוני בין הניסיון להרחיק את הפורענות במחשבה, לבין קירובה בפועל באמצעות מעשי עוול.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [אבן עזרא, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ] היא שהמילה הַמְנַדִּים משמעותה הרחקה ודחייה. אותם מנהיגים מרחיקים מדעתם את היוֹם רָע, הוא יום הפורענות והעונש. הם מזלזלים בנבואות הזעם, מטילים ספק בהתגשמותן, או משכנעים את עצמם שהאסון יתרחש רק בעתיד הרחוק, וכך מסירים מלבם את הפחד לחטוא. לעומת זאת, גישה אחרת מפרשת את המילה הַמְנַדִּים מלשון תנועה, נדודים והנעה. לפי פירוש זה, נוצרת כאן אירוניה מרה: דווקא במעשיהם הרעים, החוטאים מניעים ומובילים את עצמם במו ידיהם לקראת אותו יום רע של גלות [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל].
בעודם מנסים להרחיק את יום הפורענות, החוטאים עושים את הפעולה ההפוכה בדיוק: וַתַּגִּישׁוּן, כלומר מקרבים [מצודת ציון], מציאות של חָמָס – עושק, גזל ועוול. הפרשנים חלוקים בשאלת משמעות הצירוף שֶׁבֶת חָמָס. גישה אחת רואה בכך תיאור של השחיתות החברתית עצמה. המילה שֶׁבֶת מתפרשת כישיבה, והכוונה היא לישיבת הזקנים בשער העיר כדי לשפוט משפט מעוות ואלים [אבן עזרא, רד"ק], או לחלופין, לחיבור וקירוב של בתים ואחוזות זה לזה על ידי גזל עניי העיר וגירושם [רש"י, אברבנאל].
גישה שנייה רואה בצירוף שֶׁבֶת חָמָס תיאור של העונש שיבוא עליהם. במעשיהם, הם מקרבים את עצמם לישיבה בגלות, שם יסבלו בעצמם מאלימות ומחמסנות של אויביהם, דוגמת הכשדים או אדום [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל].
פירוש ייחודי ושונה לחלוטין מציע כי המילה שֶׁבֶת כלל אינה נגזרת מישיבה, אלא מלשון השבתה וכליה. לפי קו מחשבה זה, מעשיהם הרעים של החוטאים מקרבים את הקץ, ומביאים עליהם במהרה את מלך אשור שישבית וישמיד אותם באלימות [מלבי"ם].