דברי הנביא מציגים תמונה נוקבת של אליטה אנוכית ונהנתנית, השוקעת במותרות ובתענוגות גוף מוגזמים, תוך אטימות מוחלטת לאסון הלאומי המתרחש ובא על עמה. הניגוד החריף בין חיי הפאר של ההווה לבין ההתעלמות מאזהרות העתיד עומד במרכז התוכחה.
כאשר הנביא מתאר את הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדבר מצביע על שכרות וגרגרנות קיצונית. במקום לשתות מגביעים או כוסות קטנות ומעודנות הראויות לשתיית יין, הם שתו מתוך מזרקים, שהם אגנים וקערות ענק המכילים מידה מרובה של יין [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל]. כלים אלו היו עשויים מכסף או מזהב [אבן עזרא], ושתייה מופרזת זו הובילה אותם גם לפריצות [אברבנאל]. מנגד, קיימת מסורת פרשנית שונה המסבירה את המילה מזרק מלשון זריקה. לפי גישה זו, תרבות השתייה שלהם כללה השלכת כוסות היין מאחד לשני, או שימוש בכלי ארוך בעל שתי פיות, שממנו שתו שני אנשים במקביל תוך שהיין נזרק מפיו של האחד לפיו של השני [רש"י].
ההתמכרות לתענוגות החומר ממשיכה בתיאור וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ. הפרשנים מסכימים כי מדובר במשיחת הגוף והשיער במיטב השמנים המרוקחים והריחניים ביותר כדי לענג את בשרם. כמה מן המפרשים מזהים את השמן המובחר הזה ספציפית כשמן האפרסמון, שנחשב ליקר ולמשובח שבשמנים [רש"י, מלבי"ם, אברבנאל].
מול חגיגת החושים הזו ניצבת האטימות המוסרית, המתבטאת במילים וְלֹא נֶחְלוּ. המילה נגזרת משורש חולי, ומשמעותה היא שהם אינם חשים כאב לב, צער או חולי נפשי לנוכח צרת הכלל [רש"י, מצודת דוד, שטיינזלץ]. הבחנה לשונית דקה מצביעה על כך שהם אפילו לא חשו חולשה קלה או מועקה שהייתה אמורה לעורר אותם לחזור בתשובה, לצום ולהתאבל על הרעה המתקרבת [מלבי"ם].
חוסר האכפתיות הזה מופנה עַל־שֵׁבֶר יוֹסֵף. רוב הפרשנים מסבירים כי השם יוסף משמש כאן ככינוי לכלל עשרת השבטים ולממלכת ישראל, המכונה גם ממלכת אפרים או ירבעם [אבן עזרא, רד"ק, שטיינזלץ, אברבנאל]. האומה נקראת על שם יוסף משתי סיבות עיקריות: ראשית, משום שיוסף הוא זה שכלכל ופרנס את כלל ישראל בתקופת הרעב במצרים [מצודת דוד]. שנית, משום שירבעם, המלך הראשון של ממלכת ישראל המפוצלת, הגיע משבט אפרים בנו של יוסף, שהיה השבט הגדול והמרכזי ביותר וזכה לברכת הבכורה מיעקב אבינו [רד"ק]. השבר שעליו מדובר הוא האסון והגלות שהנביאים הזהירו מפניהם [רש"י]. שיא הביקורת מופנה כלפי בני ממלכת יהודה, אשר ישבו בבטחה, נהנו ממותרותיהם, ולא התעצבו כלל על גלותם של אחיהם מממלכת ישראל. בגלל ניתוק רגשי ומוסרי זה, נגזר עליהם לגלות גם כן [אברבנאל].