החורבן הממשמש ובא אינו גזירה מקרית, אלא החלטה מוחלטת ובלתי הפיכה של ה', המבטאת שבר עמוק ביחסיו עם מוקדי הגאווה והקדושה של עם ישראל. ה' נשבע בְּנַפְשׁוֹ, כלומר נשבע בעצמו [מצודת דוד, אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], מתוך דעת וכוונה מלאה [רש"י]. שבועה זו מבטאת את רצונו המוחלט של ה', שהוא הכוח הפועל ומניע את המציאות כולה [מלבי"ם].
בלב הפסוק ניצבת המילה מְתָאֵב, שסביבה קיימת מחלוקת פרשנית מרתקת. הגישה המרכזית רואה במילה זו ביטוי של מיאוס, מלשון "מתעב" [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. לפי כיוון זה, משמעות המילה היא ההפך מ"תאווה" – כלומר, עקירה וביטול של הרצון [רד"ק, מלבי"ם], או אף לשון של כליון והשמדה [אבן עזרא]. פרשנים אלו מציינים כי ה' מנבל ומחלל את המקום [רש"י, רד"ק]. מנגד, גישה אחרת מפרשת את המילה מְתָאֵב דווקא כלשון של אהבה, תאווה ובחירה [מצודת דוד, מצודת ציון, חומת אנך].
מושא הפסוק הוא גְּאוֹן יַעֲקֹב, ורוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לבית המקדש, המהווה את גאוותם וזקיפות קומתם של ישראל. לאור המחלוקת הקודמת, התמונה המצטיירת מורכבת: לפי הגישה הראשונה, ה' איבד את רצונו בבית המקדש ומואס בו [מלבי"ם]. אולם לפי הגישה השנייה, ה' באמת אוהב את בית המקדש ובוחר בו, אך חטאי העם הם שאילצו אותו להחריב את המקום [מצודת דוד, חומת אנך].
לעומת היחס המורכב לבית המקדש, הרי שאת ארמונות העיר ה' שונא באופן מוחלט – וְאַרְמְנֹתָיו שָׂנֵאתִי. ארמונות אלו שנואים על ה' מתחילתם [מלבי"ם], משום שהם משמשים כמוקדים של הוללות, תענוגות חומריים וגאווה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
התוצאה ההרסנית של שבועה זו היא וְהִסְגַּרְתִּי עִיר וּמְלֹאָהּ – מסירתה של ירושלים על כל יושביה ותכולתה ביד האויב [רש"י, מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מאחר שהעיר נחרבת, נמסר גם בית המקדש האהוב לידי האויב, שכן אין לו קיום ללא העיר [מצודת דוד]. עם זאת, ישנה מסורת ייחודית ולפיה בית המקדש עצמו לא נמסר באמת לידי האויבים; המלאכים הם שהביאו אבנים וסיד שרופים, והאויב רק דימה בנפשו שהוא זה ששורף את המקדש, בעוד שלפי האמת המקום הקדוש לא נפל בידם [חומת אנך].