עמוס, פרק ו׳, פסוק ח׳

ה' נִשְׁבַּע בְּנַפְשׁוֹ, כלומר נשבע בעצמו ומתוך כוונה מוחלטת, להביא חורבן בלתי הפיך על מוקדי הקדושה והגאווה של העם. יחסו אל בית המקדש, המהווה את גְּאוֹן יַעֲקֹב, מבוטא במילה מְתָאֵב, שמשמעותה מיאוס וביטול הרצון במקום, או לחלופין אהבה ובחירה במקדש שה' נאלץ להחריבו רק בגלל חטאי העם. לעומת זאת, את ארמונות העיר ה' שונא באופן מוחלט, וְאַרְמְנֹתָיו שָׂנֵאתִי, משום שהם משמשים כמוקדי הוללות, תענוגות חומריים וגאווה. התוצאה היא וְהִסְגַּרְתִּי עִיר וּמְלֹאָהּ, מסירת ירושלים, תכולתה ויושביה לידי האויב, ויחד עמה נמסר גם המקדש, אף שישנה מסורת שלפיה מלאכים שרפו אותו בפועל והאויב רק דימה בנפשו שהחריבו.