עונשם של מנהיגי העם המפונקים והאדישים מגיע במידה כנגד מידה, והופך את תענוגותיהם ומעמדם המורם לחורבן וגלות.
הפסוק פותח בהכרזה לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים. הפרשנים מסבירים כי מכיוון שמנהיגים אלו לא כאבו את שברם של אחיהם ודאגו רק לעצמם, עונשם יוקדם והם יגלו ראשונים, עוד לפני גלות יהודה [רד"ק, מלבי"ם]. המילים בְּרֹאשׁ גֹּלִים טומנות בחובן אירוניה מרירה: מכיוון שבעבר הם דרשו לעצמם את המקום הראשון והמובחר בכל תענוג, כעת אותם זחוחי דעת יהיו הראשונים לצאת לגלות [אבן עזרא, שטיינזלץ]. בנוסף, התואר "ראש" משמש כאן כדי לתאר את הגלות הקשה והבזויה ביותר, שכן כשם שניתן להשתמש במילה זו לתיאור המובחר שבטוב, כך היא יכולה לתאר את העודף והקיצוני שברע [מצודת דוד, מצודת ציון].
החלק השני של הפסוק, וְסָר מִרְזַח סְרוּחִים, מציג תמונה כפולה של חורבן, הנובעת ממשמעויות שונות שהעניקו הפרשנים למילים אלו.
גישה אחת בקרב הפרשנים רואה במשפט זה תיאור של סיום תענוגותיהם. לפי פירוש זה, המילה וְסָר משמעותה הסרה וביטול, והמילה מִרְזַח מתארת משתאות, שירים, מקומות התכנסות והילולות [רש"י, אבן עזרא, שטיינזלץ]. כלומר, עם בוא הפורענות יוסרו ויבוטלו המשתאות הגדולים והמוגזמים של אותם סְרוּחִים – אנשים גסי רוח ומפונקים המשתרעים בנינוחות על מיטותיהם [רש"י, אבן עזרא]. המלבי"ם מוסיף זווית ייחודית ומפרש כי "סרוחים" מתייחס לאנשים נבאשים ומושחתים מוסרית שבעבורם נערכו אותם משתאות.
לעומת זאת, גישה שנייה מפרשת את המשפט כתיאור של אבל כבד שמתקרב. לפי קו מחשבה זה, המילה וְסָר אינה לשון הסרה אלא לשון קריבה והגעה (כמו "סורה אלי"), והמילה מִרְזַח מתארת בית אבל וקינה [מצודת דוד, רד"ק]. לפיכך, משמעות הפסוק היא שאבל כבד ועודף יקרב ויבוא אל אותם מתענגים.
את שתי הגישות המנוגדות הללו מאחד הפירוש המזהה את המשמעות הבסיסית של המילה מִרְזַח כהרמת קול. לפי הבנה זו, "מרזח" יכול לשמש הן להשמעת קולות של שמחה והילולה והן לקולות בכי וקינה [רד"ק, אבן עזרא]. כך, הפסוק מתאר מציאות שבה קולות השירה והמשתה של עשירי העם יוחלפו בקרוב מאוד בקולות של בכי ואבל.