הנביא מוכיח את העם על יהירותם ועל תחושת הביטחון העצמי המופרזת שלהם בעקבות הצלחותיהם הפוליטיות והצבאיות. העם מתהדר בהישגיו ומייחס אותם לכוחו ועוצמתו בלבד, תוך התעלמות מוחלטת מהשגחת ה' ומכך שהצלחתם היא זמנית וחולפת.
הביטוי לְלֹא דָבָר מתפרש על ידי הפרשנים בשני אופנים עיקריים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהעם שמח על דברי מה-בכך [ביאור שטיינזלץ], שכן כל השלווה, העושר וההצלחה שלהם אינם נחשבים לדבר, משום שהם זמניים ולא יתקיימו לאורך זמן [רש"י, מצודת דוד, רד"ק].
לעומת גישה זו, יש המקשרים את הביטוי להקשר היסטורי ספציפי מתקופת ירבעם בן יואש. באותה עת זכו ישראל להצלחות צבאיות והרחיבו את גבולותיהם. הנביא יונה ניבא שהישועה באה משום שה' טרם חרץ את הדין וטרם גזר עליהם כליה, כפי שנאמר בספר מלכים "ולא דיבר ה' למחות את שם ישראל". העם שמע זאת ושמח על אותו לְלֹא דָבָר – על כך שלא יצאה גזירה רעה נגדם. אולם מתוך כך הם טעו לחשוב שאם ה' לא הושיע אותם בדרך נס גלוי אלא פשוט נמנע מלהתערב, הרי שהניצחון במלחמה היה טבעי ונבע מכוחם שלהם בלבד [מלבי"ם].
בהמשך הפסוק העם מתפאר: הֲלוֹא בְחָזְקֵנוּ לָקַחְנוּ לָנוּ קַרְנָיִם. הפרשנים מסכימים כי המילה קַרְנָיִם משמשת כאן כהשאלה מבעלי חיים, דוגמת הראם, המנגחים בקרניהם, והיא מסמלת אומץ, חוזק, גדולה ותפארת [מצודת ציון, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
לאיזו מטרה משמשות קרניים אלו? יש המפרשים שהעם מתגאה בכך שיצר לעצמו כוח צבאי כדי לנגח ולהתגבר על עמי האזור ואויבי ישראל [רד"ק]. מנגד, יש המעניקים למילה משמעות חברתית קשה, ומסבירים שהעשירים והחזקים משתמשים בכוחם וגבורתם כדי לנגח דווקא את העניים והאביונים שבתוכם [רש"י].
כך או כך, טענת העם כאילו השיגו את עוצמתם בְחָזְקֵנוּ – בכוחם העצמי – היא שקר וטעות יסודית. הפרשנים מדגישים כי כל ניצחונותיהם והתגברותם על האויבים לא נבעו מגבורתם העצמית, אלא אך ורק מרחמי ה' והשגחתו, שראה את עוניים של ישראל ונתן להם את הכוח להצליח [מצודת דוד, רד"ק].