קרה לכם פעם שהצלחתם במשימה ממש קשה והרגשתם שאתם הכי חזקים ומוכשרים בעולם, ושעשיתם את הכל לגמרי לבד? לפעמים, כשאנחנו מצליחים מאוד, אנחנו עלולים לשכוח מי באמת עזר לנו. זה בדיוק מה שקרה לעם ישראל באותו זמן. הם ניצחו במלחמות, הפכו לחזקים והרגישו גאווה גדולה. הנביא מוכיח אותם כי הם התחילו לחשוב שהם הגיעו להישגים האלה רק בזכות עצמם, ושכחו לגמרי את ה׳.
הנביא אומר להם שהם שמחים על לְלֹא דָבָר. הכוונה היא שהם מתגאים בעושר ובהצלחה שלהם, אבל הדברים האלה הם זמניים ויכולים להיעלם מהר מאוד, ולכן הם לא נחשבים לכלום. העם ממשיך להתגאות ואומר שיש לו קַרְנָיִם. בדיוק כמו שחיה חזקה משתמשת בקרניים שלה כדי להראות עוצמה ולנצח, כך העם מתגאה בכוח ובאומץ שלו. הם בטוחים שהם השיגו את הכוח הזה בְחָזְקֵנוּ, כלומר רק בזכות הכוח העצמי שלהם. אבל הנביא מסביר להם שזו טעות גדולה. כל הניצחונות שלהם לא קרו בגלל שהם גיבורים כל כך, אלא רק בגלל שה׳ ריחם עליהם ונתן להם את הכוח להצליח.