תארו לעצמכם מצב שבו אתם מרגישים כל כך חזקים, מוגנים ובטוחים בעצמכם, עד שאתם פשוט מפסיקים לשים לב למה שקורה לאנשים אחרים סביבכם. הנביא עמוס פונה בדיוק לאנשים כאלה. הוא מדבר אל המנהיגים העשירים של עם ישראל, שהרגישו שיש להם כוח צבאי ושפע של כסף, ולכן לא היה אכפת להם מהצרות של שאר העם.
הנביא פותח במילה הוי, שהיא קריאת צער ואזהרה חמורה על כך שבגלל ההתנהגות שלהם הם עלולים להיענש ולגלות מארצם. הוא קורא למנהיגים האלה השאננים וכן הבוטחים, כי הם היו רגועים מאוד, ישבו בשקט ובמנוחה, וסמכו בגאווה רבה על הכוח שלהם ועל הערים החזקות שלהם.
עמוס מזכיר להם שהם נקובי ראשית הגויים, כלומר עם ישראל תמיד היה מפורסם לטובה ונחשב לעם המובחר והמיוחד ביותר מכל אומות העולם. אבל במקום להתנהג כמו עם מיוחד ששומר על משפטי ה׳, ובאו להם בית ישראל, בני ישראל בחרו לעזוב את הדרך הנכונה ולהעתיק את המנהגים והמעשים של העמים האחרים שחיו סביבם.