גאולתם העתידית של ישראל תלויה בהתעוררות רוחנית עמוקה, הכורכת יחד שמירה קפדנית של המצוות עם שיבה פנימית ומוחלטת לבורא. הבטחה זו מהווה את התשתית לקיומו הנצחי של עם ישראל. מילים אלו אינן רק תנאי מוקדם, אלא נבואה ודאית המבטיחה כי ישראל אכן ישובו וישמעו בקול ה' [בכור שור]. שיבה זו אל התורה והמצוות היא התנאי הבלעדי לקץ הגלות ולקיבוץ הגלויות, והיא מוכיחה כי התורה רלוונטית ומחייבת בכל דור ודור [חזקוני, רש"ר הירש].
הציווי לשמור את מִצְוֹתָיו מתייחס לגוף המצוות המופיעות בתורה שבכתב, בעוד המילה וְחֻקֹּתָיו מכוונת לפרטי ההלכות והמסורות שעברו בתורה שבעל פה [העמק דבר]. למעשה, המילה בְּקוֹל רומזת בעצמה לתורה שבעל פה, שכן היא בבחינת "קול" הנשמע מפי הרב לתלמידו, ותפקידה לגלות ולבאר את כוונתה הפנימית של התורה שבכתב [הכתב והקבלה].
קושי תחבירי עולה מהמילה הַכְּתוּבָה, המופיעה בלשון נקבה יחיד למרות שהיא מתייחסת למצוות ולחוקים ברבים. הפרשנים מציעים מספר דרכים ליישב זאת. יש הסבורים כי מילה זו מוסבת לאחור על המילה בְּקוֹל (שיכולה להופיע בלשון נקבה), ללמדנו שהתורה כולה היא קולו הכתוב של ה' [העמק דבר, רש"ר הירש]. דעה נוספת גורסת כי זוהי צורת רבים תקנית למילים בנקבה [חזקוני], או שהיא מתייחסת ספציפית למילה "תורה" בעוד המילה "הזה" מתייחסת ל"ספר" [בכור שור], ויש המפרשים שהיא מתייחסת לכל מצווה וחוקה בפני עצמה [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש הרואים בלשון היחיד ביטוי רעיוני עמוק, המדגיש את האחדות המוחלטת של כלל המצוות לחטיבה אחת שלמה [ברכת אשר בשם הגרצ"י קוק].
פסגת ההתעוררות מבוטאת במילים תָשׁוּב אֶל ה'. הפרשנים מבחינים בין תשובה "עד ה'" לבין תשובה "אל ה'". תשובה "עד" נובעת מיראת העונש; היא אמנם מקרבת את האדם, אך משאירה מחיצה מסוימת בינו לבין בוראו. לעומת זאת, תשובה אֶל ה' היא תשובה עילאית מאהבה. בתשובה זו החטאים נמחקים לחלוטין והופכים לזכויות, והאדם זוכה לדבקות גמורה ולהגעה אל הפנימיות האלוהית [הכתב והקבלה, מלבי"ם].
שיבה כזו, הנעשית בְּכׇל לְבָבְךָ, מבטיחה שהאדם יעמוד ביציבות ולא יסטה מדרכו גם כאשר הוא עוסק בענייני החומר והמסחר בגלות [העמק דבר], שכן קיום המצוות השלם אינו אפשרי ללא לב שלם המכוון לאהבת ה' [אבן עזרא]. מתוך אהבה זו, האדם מתאמץ לִשְׁמֹר ולקיים את מצוות העשה באותה מידת הקפדה וזהירות שבה הוא נשמר מלעבור על מצוות לא תעשה [מלבי"ם].