רגע לפני סיום נאומו הגדול, מציב משה בפני בני ישראל את הברירה המוחלטת והגורלית ביותר של הקיום האנושי, תוך שהוא מעניק להם את כוח הבחירה החופשית. הפסוק מאגד בתוכו את העבר, ההווה והעתיד, ומשרטט את מערכת הגמול האלוהית בשני העולמות.
ההכרזה נפתחת בזימון עדים: הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשמים והארץ נבחרו לעדות משום שהם נצחיים וקיימים לעולם, בניגוד לבני האדם שדורותיהם חולפים [רש"י, אבן עזרא, רבנו בחיי, ביאור יש"ר]. מעבר להיותם צופים פסיביים, פרשנים רבים מדגישים כי השמים והארץ הם למעשה כלי הביצוע של השכר והעונש; אם ישראל ייטיבו את דרכם, העדים הללו יעניקו את פריים וגשמיהם, ואם יחטאו, ידם של העדים תהיה בהם בראשונה לעצור את המטר ואת יבול האדמה [רלב"ג, מלבי"ם, חזקוני, בכור שור, פענח רזא, הירש].
רובד נוסף בבחירת עדים אלו נועד להציב מראה מוסרית בפני האדם. השמים והארץ נבראו ללא בחירה חופשית, הם אינם מקבלים שכר על פעולתם ואינם נענשים, ובכל זאת הם מעולם לא שינו את טבעם ואת תפקידם – השמש תמיד זורחת והאדמה תמיד מצמיחה את הזרע שניטע בה. קל וחומר שבני האדם, שניחנו בבחירה חופשית ועתידים לתת דין וחשבון על מעשיהם, נדרשים לדבוק בייעודם ולא לשנות את מידותיהם לרעה [רש"י, כלי יקר, רבנו בחיי, ברכת אשר].
לאחר הצגת העדים, הפסוק פורס את אפשרויות הבחירה בכפילות: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה. הפרשנים נחלקים בשאלת פשר הכפילות הזו. גישה אחת מסבירה כי מדובר בשני מישורים שונים לחלוטין: החיים והמוות מייצגים את השכר והעונש הרוחניים של העולם הבא, בעוד שהברכה והקללה מתייחסים להצלחה או לכישלון הפיזיים בעולם הזה [רלב"ג, אלשיך]. מנגד, יש הסבורים ההפך: החיים והמוות מציינים את הגמול המיידי והנראה לעין בעולם הזה, ואילו הברכה והקללה הם ייעודים נצחיים הממתינים לאדם רק לאחר מותו [אור החיים].
מהותם של הַחַיִּים המוזכרים בפסוק אינה מסתכמת בקיום ביולוגי גרידא. הפרשנים מסכימים כי מדובר בחיים של דבקות בה׳ ואהבתו, המובילים לחיי נצח רוחניים [ספורנו, הכתב והקבלה, שפתי כהן]. לטענת חלק מהמפרשים, ההוכחה לכך שמדובר בחיי הנצח טמונה בעצם הציווי לבחור בהם; הרי חיי העולם הזה כלל אינם תלויים לחלוטין בבחירתו של האדם, שכן הוא עלול למות בטרם עת בניגוד לרצונו, ולכן הבחירה האמיתית והמלאה שניתנה לו היא רק לגבי חיי העולם הבא [ביאור יש"ר].
למרות שהבחירה בטוב נראית מובנת מאליה, התורה רואה צורך לצוות ולהדריך: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים. ציווי זה אינו רק המלצה, אלא דרישה להפעיל רצון אקטיבי ומודע, ולא להיסחף אחר החיים בצורה פסיבית [הירש]. אלוהים מדומה כאן לאב אוהב המייעץ לבנו, מעמיד אותו מול החלק הטוב ביותר בנחלה, ומניח את ידו עליו כדי שיבחר בו [רש"י, רבנו בחיי]. במובן המעשי והיומיומי, חז"ל למדו מציווי זה חובות פיזיות ממש: החובה ללמוד וללמד מקצוע כדי להתפרנס בכבוד, והחובה ללמד ילד לשחות כדי להציל את חייו מסכנה [תורה תמימה]. לעיתים, דרך הרשעים נראית נוחה בתחילה, כמו שביל שמתחיל במישור ומסתיים בקוצים, אך התורה קוראת לאדם להישיר מבט אל התכלית המוחלטת ולבחור בנתיב שאולי דורש מאמץ, אך מוביל למקור החיים [העמק דבר].
הפסוק נחתם בתוצאת הבחירה: לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. אזכור הזרע והדורות הבאים אינו מקרי. הוא נועד לעורר גם את מי שליבו גס בעונשו האישי; אדם שעיוור מרוב תאוות העולם הזה ואדיש לגורלו, עשוי להתעורר כאשר יבין שמעשיו הרעים ימיטו אסון על ילדיו, שאינם שותפים להנאתו אך יישאו בעונשו [כלי יקר]. מעבר לכך, הבחירה בחיים רוחניים מבטיחה שהשפע החומרי שהאדם יזכה בו לא יהפוך למכשול או למקור השחתה עבור צאצאיו [חתם סופר]. לעיתים, צדיק עשוי לסבול בעולם הזה ולא לראות ברכה חומרית, אך עליו לדעת שבחירתו בחיים האמיתיים שומרת את זכויותיו כדי שיעמדו לזרעו אחריו, ובכך הוא מבטיח לעצמו המשכיות וחיים דרך ילדיו ההולכים בדרכו [אלשיך, העמק דבר].