פסוק זה משרטט את תהליך הגאולה ומציג קשר עמוק בין התעוררות העם לבין תגובתו של ה'. המילה שְׁבוּתְךָ אינה נגזרת בהכרח מן המילה שבי או גלות, אלא משורש ש.ו.ב, והיא מבטאת חזרה למצב הקודם והתקין, או שינוי מחשבתי מדרך רעה לטובה [שד"ל, הכתב והקבלה]. הפרשנים מסבירים כי המילה אֶת משמשת כאן במשמעות של "עם", כלומר כשם שישראל מתעוררים לשוב אל ה', כך ה' שב אליהם ויחד עמם [מלבי"ם, רש"ר הירש].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת בבחירה הדקדוקית יוצאת הדופן במילה וְשָׁב כפועל עומד, במקום לכתוב "והשיב" (יחזיר). מכך לומדים כי השכינה שרויה יחד עם ישראל בצרת גלותם, וכאשר הם נגאלים, ה' כביכול נגאל בעצמו ושב יחד עמם מן הגלות [רש"י, תורה תמימה, בכור שור, פענח רזא]. בניגוד לגאולת שאר האומות שבה ה' רק משיב את הסדר העולמי על כנו, גלות ישראל נוגעת לעצם כבודו ושמו של ה', ולכן חזרתם היא כביכול חזרתו שלו [גור אריה]. על פי גישות פנימיות יותר, החזרה כוללת גם את השבתם של ניצוצות הקדושה שנתפזרו ונשבו בעקבות המעשים הרעים, ואשר חוזרים כעת למקומם הראוי [אור החיים, נחל קדומים, חומש קה"ת].
הפסוק מתאר גאולה כפולה, תחילה וְשָׁב ולאחר מכן וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ. יש המפרשים כי הכפילות רומזת לשתי גלויות שונות, החזרה הראשונה מתייחסת לגלות בבל, ואילו הקיבוץ השני רומז לגלות הארוכה והנוכחית שבה ישראל מפוזרים בכל העולם, גאולה שטרם התממשה במלואה [בכור שור, ביאור יש"ר, נחל קדומים]. אחרים רואים בכך תיאור של שלבים בגאולה העתידית עצמה, תחילה ישוב עיקר העם ברשיון האומות, ולאחר מכן יוסיף ה' לקבץ את השאר מעט מעט מכל מקום [העמק דבר]. פעולת קיבוץ הגלויות מתוארת כאירוע כה עצום וקשה, עד שה' כביכול צריך לאחוז בידיו ממש כל אדם ואדם כדי להשיבו ממקומו [רש"י].
לפני הקיבוץ נאמר וְרִחֲמֶךָ. מילה זו מתפרשת כהבטחה שה' ימציא לעם מנוחה פנימית ושלווה מכל הצרות [הכתב והקבלה, ביאור יש"ר], או שייתן בלב אומות העולם רחמים ואהבה כלפי ישראל, כך שהם עצמם יסייעו בקיבוצם של הגולים [העמק דבר, מלבי"ם]. ה' עושה זאת מתוך מידת הרחמים, שכן על פי שורת הדין אינו מחוייב לפדות את העם פעם נוספת [נחל קדומים].
הפסוק נחתם בציון הפיזור מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. בניגוד לגלות מצרים שבה העם היה מרוכז במקום אחד, גלות זו מתאפיינת בפיזור רחב בארצות רבות ורחוקות [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, הפיזור לא היה מקרי אלא מכוון מאת ה', אשר השכין את שכינתו יחד עם ישראל בכל מקום שאליו הגיעו, אפילו אם היו שם יהודים מעטים בלבד [מלבי"ם].