הדרך אל השלמות הרוחנית והחיבור לה' אינה יעד בלתי מושג הדורש אמצעים על־טבעיים, אלא מציאות נגישה המונחת בידיו של כל אדם. הקביעה כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד שוללת את הטענה שדברי התורה רחוקים או גבוהים מדי. משמעות הקרבה היא שהדברים הגיוניים, מתקבלים על הדעת, וקיומם תלוי לחלוטין בבחירתו החופשית של האדם ובחושים הטבעיים שניתנו לו [הכתב והקבלה, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ].
באשר למהותו של אותו "דבר" קרוב, נחלקו הפרשנים לשתי גישות מרכזיות: התורה והמצוות, או מצוות התשובה.
לפי הגישה הראשונה, התורה נגישה משום שהיא מורכבת מתורה שבכתב ותורה שבעל פה. המסורת העוברת מפה לאוזן מבארת את עומק הכתוב ומנגישה אותו להבנה [רש"י, שפתי חכמים, הכתב והקבלה, רש"ר הירש]. המעבר המפתיע בפסוק ללשון זכר במילה "הדבר", לאחר פסוקים קודמים שהשתמשו בלשון נקבה, רומז לתורה שבכתב שמתקרבת לאדם באמצעות פירושה שבעל פה [משכיל לדוד].
כדי שהתורה אכן תהיה קרובה, נדרשת יגיעה אינטלקטואלית והבעה בדיבור, המביאות להבנה עמוקה וליישום מעשי של חידושי הלכה [העמק דבר, קיצור בעל הטורים]. יתרה מכך, התורה קרובה ונקלטת ברעיון אך ורק כאשר האדם לומד אותה מתוך מטרה ברורה לקיים את המצוות בפועל, ולא רק לשם צבירת ידע [תורה תמימה על התורה]. אפילו שילוב של דיבור בדברי תורה תוך כדי עיסוק בצרכי החולין, הופך את התורה לקרובה ונוכחת [שפתי כהן]. מנקודת מבט רחבה יותר, שלוש המילים בפסוק מייצגות את שלושת עמודי העולם: בְּפִיךָ מציין את לימוד התורה, וּבִלְבָבְךָ מתייחס לעבודת הלב שהיא התפילה, והמילה לַעֲשֹׂתוֹ מכוונת לגמילות חסדים ולמעשים הטובים [רבנו בחיי].
הגישה המרכזית השנייה בקרב הפרשנים מבארת את הפסוק על מצוות התשובה. הכתוב מדגיש שגם כאשר עם ישראל נמצא בגלות, התשובה אינה דורשת נביא, בית דין גדול או משאבים חומריים, אלא רק רצון פנימי אמיתי [ספורנו, רבנו בחיי, צרור המור, מלבי"ם]. תהליך התשובה מורכב משלושה שלבים מקבילים: בְּפִיךָ הוא הווידוי המילולי, וּבִלְבָבְךָ הוא החרטה וההחלטה הפנימית שלא לשוב לחטא, והשלב של לַעֲשֹׂתוֹ הוא שינוי המעשים בפועל ועזיבת החטא [ספורנו, צרור המור, שפתי כהן]. הליך זה כה קרוב אל האדם, עד שעצם הרהור התשובה בלב הופך אותו מיד לצדיק, עוד בטרם השלים את המעשה עצמו כגון השבת גזלה [נחל קדומים]. התשובה נובעת גם מאהבת ה', שהיא טבעית לעם ישראל, וההשתוקקות שבלב מעוררת את אותה אהבה ללא צורך בחקירות פילוסופיות מורכבות [העמק דבר].
מעבר למחלוקת הנקודתית, הפרשנים מסכימים כי הפסוק משרטט את השילוב ההכרחי בין שלושת כוחות הנפש של האדם: מחשבה, דיבור ומעשה [רבנו בחיי, צרור המור, נחל קדומים, חומת אנך]. קיימת תלות הדדית ביניהם; דיבור ללא כוונת הלב חסר משמעות, ומחשבה טובה שאינה מתורגמת למעשה נותרת חסרה [בכור שור]. הלב הוא השליט הבוחר לסור מרע, הפה מבטא את האמת, והמעשה מוציא את הטוב מן הכוח אל הפועל [אבן עזרא, מלבי"ם]. העבודה הרוחנית השלמה דורשת שפיו ולבו של האדם יהיו שווים וכנים [חומת אנך]. בסופו של דבר, כאשר האדם מטהר את לבו ועושה את המוטל עליו כפי יכולתו, ה' מצרף את המחשבה הטובה למעשה, ובכך הופך את קיום התורה והמצוות לדבר קרוב ואפשרי לכל אדם [שפתי כהן].