לאחר ההבטחה על חזרת עם ישראל לארצו ותיקונו הרוחני, מגיע שלב משלים בתהליך הגאולה, והוא עשיית משפט וצדק באומות העולם. הקללות והייסורים שליוו את ישראל בתקופת הגלות והמצוקה, יועברו כעת אל האומות שרדפו אותם. מהלך זה מהווה השלמה היסטורית להבטחה שניתנה לאברהם אבינו עוד בראשית הופעתו בעולם, ולפיה ה' יקלל את מי שיקלל את זרעו [רש"ר הירש].
הפרשנים מסכימים כי העברת הקללות אל אומות העולם תתרחש רק לאחר שישראל יתקבצו מכל העמים, ישובו לארץ ישראל וישבו בה לבטח, כאשר תחילה ישראל יזכו לכבודם ורק לאחר מכן ייענשו רודפיהם [העמק דבר, ביאור יש"ר]. יש מי שמזהה ענישה עתידית זו עם מלחמת גוג ומגוג, שבה יעשה ה' שפטים באומות שיבואו להילחם בישראל [מלבי"ם]. ההצדקה לעונשם החמור של הגויים נובעת מכך שכאשר ה' קצף על ישראל והגלה אותם, האומות לא הסתפקו בכך אלא הוסיפו רעות על ישראל מעבר למה שנגזר עליהם [בכור שור].
הביטוי הָאָלוֹת הָאֵלֶּה מכוון לאותן קללות קשות שהושמעו קודם לכן והתקיימו בישראל בזמן שהיו נתונים במצוקת הגלות [ביאור שטיינזלץ].
בניתוח המילים עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ, הפרשנים מזהים חלוקה לסוגים שונים של עוינות. גישה אחת רואה בכך הקפה של כלל המבקשים את רעת ישראל: הן אלו שקמים עליהם בפועל, והן אלו שרק שונאים אותם בסתר ליבם [ספורנו]. בדומה לכך, יש המפרשים כי הפסוק בנוי בדרך של הדרגה – תחילה הוא מזכיר את אלו שמקניטים ומצרים לישראל בדיבור בלבד, ולאחר מכן עובר אל אלו שרודפים אותם במעשה. המסר הוא שאם אלו שרק הציקו מילולית ייענשו, קל וחומר שייענשו אלו שרדפו בפועל [העמק דבר].
מנגד, גישה אחרת מייחסת את המונחים לאומות ספציפיות ששיעבדו את ישראל לאורך ההיסטוריה. לפי פירוש זה, ה"אויבים" הם בני ישמעאל, ואילו ה"שונאים" הם בני אדום (עשיו). ההבחנה הלשונית בין המילים נובעת מכך ששנאה יכולה להכיל בתוכה לעיתים מעט רחמנות, אך איבה מייצגת אכזריות מוחלטת ונטולת רחמים. משום כך, בני ישמעאל, ששעבודם נתפס כקשה ואכזרי יותר, מכונים "אויבים", בעוד בני אדום מכונים "שונאים" [רבנו בחיי].