מציאות החיים מפגישה לא פעם את האדם עם פרדוקס כאוב: הפער העמוק שבין ההתנהגות המוסרית לבין הגמול המעשי בעולם. התבוננות חודרת אל תוך מורכבות הקיום חושפת תופעות הנראות כסותרות את הצדק האלוהי, ומעוררות שאלות נוקבות על שכר ועונש.
שלמה המלך מעיד אֶת־הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי, כלומר בחיי הקצרים והחולפים, הנקראים "הבל" משום שאינם נצחיים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אלשיך]. המילה יֵשׁ מדגישה כי המקרים שיתוארו אינם מעידים על הכלל, אלא הם תופעות חריגות המתרחשות לעיתים רחוקות ולפרקים מעטים בלבד [אבן עזרא, תורה תמימה].
ביחס לתופעה הראשונה, יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ, הפרשנים מציגים מגוון גישות. הגישה הראשונה רואה בכך עדות לגדולתו של הצדיק: אף על פי שהוא אובד, שרוי בצרה גדולה וסובל ייסורים, הוא עדיין מחזיק בצדקתו ונשאר נאמן לה' ולהלכה אפילו ברגעיו האחרונים מלאי המכאוב [רש"י, צאינה וראינה, תורה תמימה]. גישה שניה מסבירה כי האובדן נובע דווקא מהקפדתו של ה' עם הצדיקים כחוט השערה, ולכן הצדיק נענש בחומרה אפילו על חטא מועט [מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים זאת כחסד אלוהי עמוק: ה' צופה שהצדיק עלול לחטוא בעתיד ולאבד את מדרגתו, ולכן הוא מסלק אותו מן העולם בלא זמנו כדי שימות בעודו טהור [תורה תמימה].
כיוון פרשני שונה לחלוטין מציע שההתנהגות הדתית עצמה היא הגורם לאובדן, בין אם מבחינה פיזית ובין אם מבחינה רוחנית. מבחינה פיזית, הדבר קורה כאשר אדם מחמיר על עצמו יותר מדי, מתענה תמיד ומאביד את גופו [אבן עזרא]. מבחינה רוחנית, לעיתים אדם עושה מעשים לשם שמים אך חוטא ביוהרה ובגאווה דתית המביאה לעונשו [נחל אשכול]. יתרה מכך, הצדיק עלול לחוות ייסורים שנועדו למרק את חטאיו, אך מתוך ניסיונו להצדיק את עצמו הוא עלול להרהר אחר מידותיו של ה' ולכפור במשפטו, בדומה לאיוב, וכך הוא מאבד את עולמו הרוחני [תעלומות חכמה, אלשיך].
התופעה ההפוכה והמקוממת לא פחות היא וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ, כלומר חי חיים ארוכים וטובים מלאי תענוגות גוף, למרות שהיה ראוי שיאבד מן העולם [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מדוע ה' מאפשר זאת? סיבה אחת היא כדי לשלם לרשע שכר בעולם הזה על מעט המצוות שעשה, ובכך לכלות את זכויותיו ולטורדו לחלוטין מהעולם הבא [מצודת דוד, אלשיך]. סיבה אחרת היא שה' מאריך לו אפו בתקווה שיעשה תשובה, או משום שעתידים לצאת ממנו צאצאים צדיקים [תורה תמימה]. זווית פסיכולוגית מציעה שהרשע עצמו הוא זה שבוחר להאריך ולהרבות ברעתו; מתוך תחושת ייאוש שאין לו עוד תקנה והוא ממילא נחשב לרשע גמור, הוא מרשיע עוד יותר, זונח את המצוות ומעמיק את התהום בה הוא נמצא [תעלומות חכמה, נחל אשכול].