השאיפה להקיף את כלל החכמה והידיעה נתקלת במוגבלות השכל האנושי, שאינו מסוגל לרדת לחקר הזמן שחלף ולסודות הקיום.
הפרשנים חלוקים בשאלה לאיזה עבר בדיוק מתייחסות המילים רָחוֹק מַה־שֶּׁהָיָה. הגישה המרכזית מסבירה זאת על העבר הכללי, ומציינת כי אירועים שכבר התרחשו הם רחוקים מאיתנו, ולכן אי אפשר לדעת אותם או להשיגם באופן מלא [מצודת דוד, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים זאת על אירועים היסטוריים ורוחניים ספציפיים: יש שרואים בכך רמיזה לסודות העמוקים של ששת ימי בראשית, שהם רחוקים וקשים להבנה [רש"י, צאינה וראינה]. גישה נוספת מסבירה שהריחוק מתייחס למעמד הר סיני; בעת נתינת התורה, בנוכחות משה, ה׳ והשראת השכינה, הייתה לאדם השגה שכלית שלמה וברורה, אך כיום, משהתרחקנו מאותה תקופה, הדברים נעשו עמוקים ונסתרים משכלנו [תעלומות חכמה].
ביחס להמשך הפסוק, וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ, הפרשנים מסכימים כי הוא מצביע על קוצר ההשגה האנושית גם בדברים שאינם נחלת העבר, אלא שהם כשלעצמם מורכבים ונבצרים מבינתנו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בהקשר לסודות הבריאה, מילים אלו מהוות אזהרה לכך שאין לאדם רשות להרהר ולחקור בדברים הנשגבים ממנו ולהעמיק בשאלות על מה שנמצא למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור [רש"י, צאינה וראינה]. עם זאת, ישנה דעה המבחינה בין העבר המוחלט לבין דברים עמוקים בהווה; בעוד שאת העבר לא ניתן בשום אופן לשחזר או למצוא, דבר שהוא רק "עמוק" עשוי בכל זאת להתגלות על ידי אדם נבון שידע לחפש ולדלות אותו, בדומה לשאיבת עצה ממים עמוקים [אבן עזרא].