המיקוד הפנימי של האדם ומחשבותיו הם המגדירים את מידת חכמתו. הניגוד המוצג אינו עוסק בהכרח במיקום הפיזי של האדם, אלא במקום שבו נמצאת תודעתו, בין אם היא מופנית אל משמעות החיים וסופם, ובין אם היא שקועה בהנאות הרגע החולפות.
לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל, פירושו שמחשבתם של החכמים נתונה ליום המיתה [רש"י]. גם כאשר הם אינם נוכחים פיזית בבית האבל, הרעיון של סופיות החיים נמצא תמיד בלבם [אבן עזרא]. מיקוד זה אינו נובע מעצבות, אלא מתוך רצון להגות בעתיד האדם ובתכליתו [ביאור שטיינזלץ]. הזיכרון המתמיד של האבלות מכניע את הלב, שומר על האדם מפני החטא ומניע אותו לקיים מצוות [מצודת דוד, צאינה וראינה]. גישה נוספת ממשילה זאת לעבד שנשלח לחפש מציאה טובה והולך למקום שבו מתכנסים רוב בני האדם; מכיוון שהמוות הוא גורלם של הכול, שם מצויה האמת העמוקה ביותר של הקיום האנושי [תורה תמימה]. באופן פרדוקסלי, דווקא המחשבה על האבלות מביאה לכך שלבו של החכם ייטב עליו בכל עת [תעלומות חכמה], ומי שמשפיל עצמו באבל יזכה שה' ישמח אותו לבסוף [תורה תמימה].
לעומת זאת, וְלֵב כְּסִילִים בְּבֵית שִׂמְחָה. הכסילים מתמקדים אך ורק בהנאות ההווה, בשתייה, בריקודים ובקלות ראש [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. הם חיים באשליה של ביטחון, אינם חרדים מיום המיתה ומשכיחים אותו מלבם לחלוטין [רש"י, צאינה וראינה]. רדיפה מתמדת זו אחר שמחה ובילויים אינה מביאה לשלווה, אלא מרגילה את האדם לחטא [מצודת דוד]. יתרה מכך, מתוך אותה שמחה ריקה לבו של הכסיל מתגאה עליו, וכאשר המציאות אינה מתנהלת בדיוק לפי רצונו, הוא מתקשה לקבל זאת ומוצא את עצמו שרוי בכעס תמידי [תעלומות חכמה].