קהלת, פרק ז׳, פסוק ט״ו

במהלך חיי הקצרים והחולפים, הנקראים בִּימֵי הֶבְלִי משום שאינם נצחיים, אֶת־הַכֹּל רָאִיתִי והבחנתי בתופעות נדירות וחריגות של חוסר התאמה בין מוסר לגמול. לעיתים יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ וסובל ייסורים, בין אם משום שה' מדקדק עמו על חטא מועט, מסלקו מהעולם כדי שימות טהור בטרם יחטא, או משום שהצדיק פגע בעצמו מתוך החמרה דתית יתרה. במצב זה הצדיק עשוי לשמור על אמונתו עד הסוף המר, אך לעיתים דווקא ייסוריו או גאוותו יגרמו לו לכפור בה' ולאבד את עולמו הרוחני. מנגד, וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ וזוכה לחיים ארוכים ומלאי תענוגות, כדי שה' ישלם לו את שכרו בעולם הזה וימנע ממנו את העולם הבא. הארכת ימים זו נועדה גם לאפשר לרשע לחזור בתשובה או להוליד צאצאים צדיקים, אף שפעמים רבות הרשע מנצל זאת כדי להרבות בחטאים מתוך תחושת ייאוש.