ישועה גדולה יכולה לצמוח ממקומות בלתי צפויים, אך טבעו של עולם הוא להתעלם ממי שאין לו מעמד חברתי, גם כאשר חכמתו היא שמצילה את הכלל. בתוך העיר הנתונה במצור, וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן, אדם עני, רש, פשוט ואף עלוב [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המילה מִסְכֵּן משמשת כאן כשם תואר, ומקורה בלשון ארמית [אבן עזרא]. למרות דלותו, אותו אדם היה חכם ביותר, וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ והציל אותה מיד המלך שבא עליה [מצודת דוד].
לגבי סוף הפסוק, וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא, נחלקו הפרשנים באיזה שלב נשכח האיש. גישה אחת מפרשת כי השכחה מתייחסת לתקופה שלפני ההצלה. איש לא חשב אותו לכלום [רש"י], ולא היה לו כל זכר בפי אנשי העיר קודם שהצילם [אבן עזרא]. חוסר ההכרה בו מדגיש כי הישועה באה אך ורק בזכות חכמתו, שכן אילו היה אדם נחשב ומכובד מלכתחילה, ההצלה לא הייתה פלאית כל כך, אך מכיוון שהיה בזוי, ברור שהחכמה לבדה היא שעשתה זאת [מצודת דוד]. בהקשר זה מעיר אבן עזרא כי פעולת ה"זכירה" אינה מתרחשת רק בלב ובמחשבה, אלא מתבטאת גם בדיבור בפה, ומכאן שאיש לא דיבר אודותיו. מנגד, יש המפרשים כי השכחה התרחשת דווקא לאחר מעשה ההצלה. מנהיגי העיר ניכסו את ההערכה והכבוד לעצמם, ואילו את המסכן החכם שהציל אותם – הכול שכחו [ביאור שטיינזלץ].
רובד פרשני נוסף לוקח את הפסוק אל עולם הנפש ורואה בו אלגוריה למאבק הפנימי באדם. האִישׁ מִסְכֵּן הוא משל ליצר הטוב [תעלומות חכמה, נחל אשכול]. המילה וּמָצָא מרמזת על כך שהיצר הטוב כבר היה מצוי שם, שכן הוא ניתן באדם עוד בהיותו במעי אמו, שם למד את כל התורה ולכן הוא נקרא חָכָם [נחל אשכול]. אף שהיצר הטוב נראה עני וחלש אל מול היצר הרע, יש בכוחו לשבור חומות גבוהות ולהוביל אפילו רשעים גמורים לחזור בתשובה. עם זאת, למרות כוחו העצום של היצר הטוב להציל את האדם, הפסוק מסתיים בנימה כאובה: וְאָדָם לֹא זָכַר, שכן ישנם אנשים בעולם שמתעלמים לחלוטין מהיצר הטוב ואינם זוכרים אותו כלל [תעלומות חכמה].