השאיפה לחיים של איזון ושמחה אינה סותרת את ההתעלות הרוחנית, אלא משלימה אותה. כאשר אדם מגיע להשלמה פנימית ופועל ביושר, ההנאה הפיזית מהעולם הופכת לביטוי טהור של הרמוניה זו. המילה לֵךְ משמשת כאן כלשון זירוז ועידוד [מצודת ציון], או כקריאה לרוץ ולהזדרז לקראת קיום מצוות [חומת אנך]. כמו כן, המילה כִּי מתפרשת בפסוק זה במשמעות של "אם" [מצודת ציון].
הפרשנים מציגים מספר גישות מרכזיות להבנת הקריאה לשמחה בפסוק. הגישה הראשונה רואה בכך פנייה אל האדם הצדיק, שמעשיו הטובים כבר הבטיחו את חלקו לעולם הבא [רש"י, צאינה וראינה]. משום כך, אין לו צורך להסתגף או להצטער; אם דרכיו ישרות ורצויות לפני ה', עליו להתענג ולשמוח בחלקו [מצודת דוד]. קריאה זו מופנית גם לאדם השב בתשובה מאהבה, שמעשיו הקודמים נהפכו לזכויות, וכעת אפילו אכילתו ושתייתו הופכות לעבודת ה' [אלשיך].
גישה שנייה מדגישה את חשיבות ההסתפקות במועט. הפסוק קורא לאדם למצוא סיפוק בחיים פשוטים, לקחת מהעולם רק את ההכרחי לקיום הגוף, ולהימנע מרדיפה אחר תאוות, קנאה ושנאה [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. ההדגשה על לַחְמֶךָ מלמדת שעל האדם לאכול מלחמו שלו, שהושג ביגיע כפיים ולא מתוך גזל, והשתייה בְלֶב־טוֹב מכוונת לשתייה המודרכת על ידי יצר הטוב, כזו המיועדת לסעודות מצווה, שבתות וימים טובים [אלשיך]. מנגד, ישנה גישה קיומית יותר שלפיה, מאחר שלמתים אין חלק בעולם הזה, על האדם החי ליהנות מחלקו כל עוד הוא יכול, שכן זוהי המציאות שה' קבע עבור בני האדם [אבן עזרא].
ברובד הרוחני, רבים מהפרשנים מסכימים כי האכילה והשתייה אינן רק פעולות גופניות, אלא סמל לשמחה הנובעת מלימוד תורה, תפילה וקיום מצוות [נחל אשכול, חומת אנך]. המילים כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת־מַעֲשֶׂיךָ מייצגות רגעי שיא של קבלה ורצון אלוהי. רגעים אלו באים לידי ביטוי כאשר בת קול שמימית מכריזה על קבלת מעשיהם של ישראל: בשעה שילדים טהורים מסיימים את לימודם, כאשר הציבור מסיים את תפילתו, ובמוצאי יום הכיפורים, אז נמחלים העוונות והסעודה נחשבת לסעודת יום טוב. קבלה אלוהית זו הופיעה גם היסטורית, כאשר ה' קיבל את כוונתו של אברהם בעקידת יצחק כאילו הקריב קרבן שלם, וכן כאשר קיום מצוות החלה (הלחם) והנסכים (היין) ריצה את ה' וסלל את הדרך לכניסת ישראל לארץ [תורה תמימה].