תודעת המוות המלווה את האדם לאורך שנותיו היא הכוח המניע המרכזי בעיצוב דרכו המוסרית והרוחנית. ההכרה בסופיות החיים מעניקה להם משמעות, ומייצרת קו גבול ברור בין שעת הכושר של ההווה לבין חידלון המעשה שלאחר המוות.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילים כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ מצביעות על היתרון הגדול של החיים בעולם הזה. הידיעה הוודאית של האדם כי ימיו ספורים נועדה לעורר בו פחד מן הדין, לגרום לו לשוב מדרכו הרעה ולהתחרט על פשעיו בעודו בחיים. הידיעה הזו קיימת אצל כולם, ואפילו הכסילים שבאדם מודעים לסופם [אבן עזרא].
לעומת זאת, וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה. לאחר המוות, הידיעה וההכרה פוסקות לחלוטין. גם אם אדם היה חכם גדול בחייו, במותו אין לו עוד כל דעת או תקווה [אבן עזרא]. מעבר להיעדר הידיעה הפיזית, הפרשנים מסבירים כי חוסר הידיעה מבטא את חוסר התוחלת: בעולם הבא אין כל תועלת בידיעה או בחרטה, שכן מי שלא חזר בתשובה בחייו, חרטתו לאחר המוות אינה מועילה לו עוד [מצודת דוד, צאינה וראינה].
מתוך כך נגזר המשך הדברים: וְאֵין עוֹד לָהֶם שָׂכָר. עולם המעשה מסתיים עם המוות, ולאחריו אין עוד אפשרות לקיים מצוות או לאסוף זכויות. הכלל המנחה הוא שרק מי שטרח והכין את עצמו בעולם הזה, המקביל לערב שבת, יוכל ליהנות מפירות מעשיו בעולם הבא, המקביל לשבת [רש"י]. בעוד שחיים החוזרים בתשובה או עושים טוב נזכרים לטובה, לגבי המתים נאמר כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם, שכן אבד מהם הכוח לפעול וליצור רושם חדש במציאות.
לצד קו פירוש זה, קיימת גישה אלגורית עמוקה המבוססת על דברי חז"ל [תורה תמימה, תעלומות חכמה], הלוקחת את המושגים חיים ומוות ויוצקת לתוכם משמעות רוחנית. לפי גישה זו, הַחַיִּים הם הצדיקים, אשר אפילו לאחר פטירתם מן העולם עדיין קרויים "חיים". הצדיקים "יודעים שימותו", כלומר, פחד המוות ויראת הדין נמצאים תמיד לנגד עיניהם, וזהו בדיוק הכוח ששומר עליהם מפני החטא.
מנגד, וְהַמֵּתִים הם הרשעים, אשר אפילו בעודם מתהלכים על פני האדמה נחשבים כמתים. הם "אינם יודעים מאומה" משום שהם מדחיקים לחלוטין את יום המיתה ואינם מעלים אותו על לבם. מתוך אותה עיוורון רוחני, הרשעים סבורים כי אֵין עוֹד לָהֶם שָׂכָר בעולם הבא. מאחר שלתפיסתם אין דין ואין דיין, והם מאמינים כי עם מותם פשוט נִשְׁכַּח זִכְרָם והכל מסתיים, לבם מלא בהוללות והם בוחרים לרדוף רק אחר הנאות העולם הזה.