המציאות האנושית מציבה בפני האדם קושי קיומי עמוק, כאשר גורל עיוור לכאורה פוקד את כולם במידה שווה. חוסר הצדק הנראה לעין בעולם מוביל לייאוש, לחידלון מוסרי ולרדיפה אחר תענוגות ריקים, שסופם הבלתי נמנע הוא המוות.
הפרשנים מסכימים כי זֶה רָע בְּכֹל אֲשֶׁר־נַעֲשָׂה מתייחס לקושי הגדול ביותר בעולם: העובדה שמִקְרֶה אֶחָד לַכֹּל. המוות והמאורעות השונים פוקדים את הצדיקים ואת הרשעים כאחד, ולעיני בשר ודם לא נגלה כל קשר בין מעשיו של האדם לבין מה שקורה לו בפועל [שטיינזלץ, מצודת דוד, אבן עזרא].
מציאות זו, שבה נדמה כי אין הבדל בין טוב לרע, היא הגורם המרכזי שמטעה את בני האדם ומניע אותם מדרך הישר [תעלומות חכמה]. בעקבות כך, וְגַם לֵב בְּנֵי־הָאָדָם מָלֵא־רָע. מתוך תחושה שהחיים נטולי משמעות, אנשים מגיעים למסקנה שאין דין, אין השגחה ואין משפט [רש"י, מצודת דוד, צאינה וראינה]. גישה ייחודית מציע [אלשיך], המפרש את המילה לֵב בלשון יחיד כרמיזה ליצר הרע השולט באדם מנעוריו, עוד בטרם בשל שכלו.
מתוך הכפירה בהשגחה, מתפתחת וְהוֹלֵלוֹת בִּלְבָבָם בְּחַיֵּיהֶם. המושג הוֹלֵלוֹת מתבאר כשכרות, שיגעון, בלבול וערבוב הדעת המלווים את האדם לאורך כל חייו [שטיינזלץ, מצודת דוד]. מתוך מחשבה שאין עולם הבא ואין השארות לנפש, בני האדם מתמכרים לרדיפה אחר תענוגות העולם הזה ומבקשים רק ליהנות מהרגע [תעלומות חכמה]. [אלשיך] מדייק מהמילה בִּלְבָבָם (בלשון רבים, המרמזת לשני יצרים) כי גם לאחר שהאדם מתבגר וזוכה ליצר הטוב, הוא עדיין בוחר להתגאות, להתהולל ולשקוע בהנאות החיים, מבלי לתת את הדעת על הצורך לחזור בתשובה. הקטנים וקצרי הדעת מתקשים במיוחד להתמודד עם מציאות מורכבת זו [אבן עזרא].
בסופו של דבר, וְאַחֲרָיו אֶל־הַמֵּתִים. שיגעון הרדיפה והבלבול אינם עוזבים את בני האדם עד יום מותם, אז אובדת כל תקוותם [מצודת דוד]. בעוד שהחוטאים שוקעים בשמחת חייהם ומתעלמים מכך שסופם לרדת אל קברם [אלשיך], הם אינם יודעים כי לאחר מותם בעולם הזה, הם עתידים לרדת לגיהינום [רש"י, צאינה וראינה]. זאת בניגוד לצדיקים, שאפילו במותם קרויים חיים [אלשיך].