רגע השיא של העימות בין משה לפרעה מגיע לנקודת שבירה. לאחר שפרעה מאיים על משה במוות, ומשה מסכים כי לא יוסיפו להתראות, מתערב קולו של ה' ומבשר על המכה הניצחת והאחרונה שתביא לקץ השעבוד. הכתוב מקצר בתיאור פרטי הנבואה עצמה, וסומך על כך שהם יובהרו מיד בהמשך כאשר משה יעביר את האזהרה המפורטת לפרעה [רמב"ן, טור, ריב"א]. במכה זו מדגיש ה' את המילה אָבִיא, כדי ללמד שאת המכה האחרונה יבצע ה' בעצמו, ללא שליח או מלאך [שפתי כהן].
הפרשנים נדרשים לשאלת עיתוי הנבואה, שכן משה עומד באותה עת בארמון פרעה. גישה אחת גורסת כי הדיבור האלוהי התרחש ממש באותו הרגע, כשה' נגלה למשה בתוך הארמון כדי שמשה יוכל להכריז מיד על מכת בכורות, ובכך תתקיים הבטחתו שלא יראה עוד את פני פרעה [רש"י, רמב"ן, רשב"ם]. כדי להתגבר על טומאת האלילים שבאזור, ה' הגביה את משה עשרה טפחים מעל הקרקע בעת הדיבור [דעת זקנים, חזקוני]. לעומת זאת, גישה שניה סבורה כי מדובר בלשון עבר, כלומר "וכבר אמר ה' למשה". לפי פירוש זה, ה' הודיע למשה על מכת בכורות עוד קודם לכן במדיין, וברגע העימות משה נזכר בנבואה זו והבין שהגיעה שעת הכושר לבצעה [אבן עזרא, אור החיים, שד"ל, רלבב"ג, קאסוטו].
באשר לאופן שבו יתרחש השחרור, הכתוב משתמש בביטוי הכפול כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ. המילה כָּלָה מתפרשת בשני כיוונים עיקריים המשלימים זה את זה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מלשון "כליל" ושלמות. כלומר, פרעה ישלח את כולם ללא יוצא מן הכלל, אנשים, נשים, טף ומקנה, ולא ישאיר מאחור אף לא איש אחד [רש"י, רשב"ם, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, רבנו בחיי, שד"ל, ביאור יש"ר]. כיוון נוסף מסביר כי המילה מצביעה על סופיות מוחלטת; לא תהיה זו עוד חופשה זמנית של שלושה ימים לעבודת ה', אלא שחרור מוחלט ויציאה לחירות עולמית ללא שוב [העמק דבר, מלבי"ם, רש"ר הירש].
המעבר מהמילה כְּשַׁלְּחוֹ לביטוי גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ מצביע על התפתחות דרמטית בהתנהגותו של פרעה. בתחילה הוא רק ייתן רשות וייעתר לשלחם, אך מיד לאחר מכן הדבר יהפוך לגירוש של ממש, מלווה בלחץ ובדרישה שיעזבו בחפזון [מלבי"ם, שד"ל]. יש כאן סגירת מעגל של צדק אלוהי: כשם שפרעה גירש את משה ואהרן מעל פניו בזעם, כך הוא ייאלץ מתוך צרה ומצוקה לגרש את העם כולו [ספורנו, כלי יקר]. הוא לא יעשה זאת מתוך רצון טוב, אלא בעל כורחו [העמק דבר].
חלק מהמפרשים מוסיפים נדבך משפטי למהות הגירוש: העובדה שפרעה מגרש את ישראל בעל כורחם לפני תום ארבע מאות שנות השעבוד שנגזרו, הופכת אותו למעין מעסיק החוזר בו מחוזה עבודה. מעמד משפטי זה, שבו בעל הבית מפסיק את העבודה באמצע הזמן, הוא שמעניק לישראל את הזכות החוקית לדרוש ולקבל את רכוש מצרים כפיצוי [חנוכת התורה, פרדס יוסף].