רגע לפני מכת בכורות והיציאה החפוזה ממצרים, מנחה ה׳ את משה להכין את העם לרגע הגאולה ולהבטיח כי לא יצאו בידיים ריקות. הנחיה זו נועדה לסגור מעגל היסטורי ולהגשים את ההבטחה הקדומה שניתנה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, כי לאחר שנות השעבוד יצאו צאצאיו ברכוש גדול.
המילה נָא מתפרשת בקרב הפרשנים בשני אופנים מרכזיים המשלימים זה את זה. הפירוש הראשון הוא מלשון זמן, כלומר "עכשיו". הציווי דורש פעולה מיידית ודחופה, שכן בעת הבהלה של מכת בכורות וגירושם המוחלט של ישראל לא יוותר עוד זמן לאסוף רכוש [אבן עזרא, שד"ל, חזקוני]. הפירוש השני מזהה את המילה כלשון בקשה ותחינה מאת ה׳. מתעוררת השאלה מדוע נדרש ה׳ לבקש זאת מהם, והרי יכל לצוות עליהם או לגרום לכך בעצמו. הפרשנים מסבירים כי בני ישראל, שהיו שחוחים מקושי השעבוד, דמו לאדם הכלוא בבית האסורים שרק מתחנן להשתחרר מיד, ללא כל עניין או תאווה לממון [כלי יקר, תורה תמימה, חתם סופר]. בנוסף, היה חשש שישראל יסרבו לקחת רכוש מחשד לגזל, או מפחד שהמצרים ירדפו אחריהם כדי להשיב את ממונם [ספורנו, שפתי חכמים]. לכן ה׳ מבקש ממשה שיפציר בהם לקחת את הרכוש מרצונם החופשי, כדי שלא יטען אברהם אבינו שחלק השעבוד שבהבטחה התקיים בהם, אך ההבטחה לצאת ברכוש גדול לא קוימה [רש"י, מזרחי, גור אריה].
ההוראה ניתנה בְּאׇזְנֵ֣י הָעָ֑ם, כלומר בסוד ובלחישה, כדי שהמצרים לא ישמעו ויבינו שכוונת ישראל היא לעזוב לצמיתות ולא לשוב עוד [העמק דבר].
המילה וְיִשְׁאֲלוּ מעוררת דיון נרחב בקרב המפרשים, המבקשים להבהיר כי לא היה כאן מעשה של גניבת דעת או רמאות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאין מדובר בהשאלה על מנת להחזיר, אלא בבקשת מתנה גמורה וחלוטה [רשב"ם, רא"ש, רבינו חננאל]. נתינה זו מוצדקת מבחינה מוסרית ומשפטית מכמה טעמים: ראשית, הכסף והזהב היוו שכר עבודה ראוי ופיצויי פיטורים על מאות שנות עבודת פרך שנעשתה ללא תמורה [רבנו בחיי, כלי יקר, צרור המור]. שנית, נטילת הכלים התקזזה עם הבתים, השדות והרכוש הכבד שבני ישראל נאלצו להשאיר מאחור במצרים [מלבי"ם, חזקוני]. מעבר לכך, נתינת הרכוש מצידם של המצרים נועדה גם לשמש עילה עבורם לרדוף בהמשך אחרי בני ישראל אל תוך הים [העמק דבר, ברכת אשר].
הכתוב מציין כי השאלה תתבצע אִ֣ישׁ ׀ מֵאֵ֣ת רֵעֵ֗הוּ וְאִשָּׁה֙ מֵאֵ֣ת רְעוּתָ֔הּ. שימוש זה במילה "רעהו" כלפי המצרים מלמד על שינוי דרמטי ביחסים שבין העמים. בעקבות מכת חושך, שבה בני ישראל נהגו באצילות ולא פגעו במצרים או בזזו את רכושם כשהיו חסרי אונים, זכו ישראל לחן רב. המצרים הפכו מאדונים נוגשים לידידים המעניקים את רכושם בהערכה וברצון [ביאור יש"ר, חזקוני, רש"ר הירש]. גישה שונה מציעה כי השאלה נעשתה תחילה בין בני ישראל לבין עצמם, כאשר העניים שאלו מן העשירים. כשהמצרים ראו זאת, הם סברו שהכלים דרושים לישראל עבור עבודתם הדתית במדבר, ובעקבות כך הסכימו גם הם להעניק להם מרכושם [מלבי"ם, פרדס יוסף].
בניגוד להוראה הקודמת שניתנה למשה במעמד הסנה, כאן מוזכרים רק כְּלֵי־כֶ֖סֶף וּכְלֵ֥י זָהָֽב ללא אזכור של לקיחת שמלות ובגדים. יש המסבירים כי ה׳ חס על בני ישראל ולא רצה להכביד עליהם במשא כבד של בגדים בדרכם הארוכה [הטור הארוך]. הסבר אחר תולה זאת באופי הפריטים: שמלות הן פריט אישי שאין הגופות סובלים העברה מאדם לאדם, ולכן ניתן לבקשן רק משכנים קרובים מאוד כפי שנאמר בסנה, ואילו הכתוב כאן מתייחס למעגל רחב יותר של מכרים. כמו כן, מכיוון שהמצרים סברו שישראל יוצאים לחגוג, הגיוני היה לבקש תכשיטי כסף וזהב, אך לא שמלות, שכן גם המצרים עצמם נזקקו לבגדיהם [העמק דבר, מלבי"ם].