רגע לפני מכת בכורות, מתרחש היפוך תפקידים דרמטי בארמון המלוכה המצרי. לאחר שפרעה גירש את משה באיום שלא לראות עוד את פניו, משה מוסר את נבואתו האחרונה ומבהיר כי מעתה ואילך, ההנהגה המצרית היא זו שתאלץ להגיע אליו ולהתחנן על נפשה.
וְיָרְדוּ כׇל־עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי
משה מצביע על שרי המדינה והיועצים החשובים העומדים כעת סביב פרעה בארמון [העמק דבר, קאסוטו, שטיינזלץ], ומנבא כי הם יאלצו לרדת מהארמון המלכותי והגבוה אל רחובות העיר כדי לחפש אותו [ביאור יש"ר]. הציון המדויק של המילה אֵלֶּה בא להדגיש שאפילו היועצים הללו, שעמדו במרדם וטרם חלקו כבוד למשה, יאלצו להודות לבסוף באמיתות שליחותו [ביאור יש"ר, שפתי כהן]. יש המפרשים כי עבדים אלו ניצלו ממכת בכורות, לא בזכות צדקתם, אלא רק כדי שיזכו לחוות את ההשפלה הזו כעונש על כך שזלזלו במשה קודם לכן [אור החיים].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשה למעשה ידע שפרעה בעצמו הוא זה שיקום בלילה וירד אליו, אך מתוך כבוד למלכות הוא שינה את לשונו וייחס את הירידה לעבדי המלך [רש"י, רשב"ם, העמק דבר, בכור שור]. משה מבהיר לפרעה: מכיוון שגזרת עליי שלא אראה עוד את פניך, לא נותרה ברירה אלא שאתה ועבדיך תבואו אליי [רשב"ם, מלבי"ם].
וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכׇל־הָעָם אֲשֶׁר־בְּרַגְלֶיךָ
ההשתחוויה מתפרשת כאן כפעולה של תחינה ובקשה עמוקה מתוך פחד [העמק דבר, נתינה לגר]. המצרים, שיבינו את גודל האסון, ידרשו כעת יציאה מוחלטת וסופית של ישראל, ולא רק מסע של שלושה ימים כפי שביקש משה בתחילה. לכן, הם יאלצו להשתחוות ולהתחנן בפני משה שיסכים לצאת לתמיד [מלבי"ם, רש"ר הירש]. גישה נוספת מציעה שעצם ההשתחוויה היא הדרך להביע את הרצון לדבר, שכן כללי הטקס מחייבים להשתחוות לפני אדם חשוב כדי לקבל רשות דיבור [אור החיים].
משה מדגיש כי בני ישראל לא יצאו מרשותו של פרעה עד שפרעה עצמו יצווה עליהם וישחרר אותם ממאסרם [רבנו בחיי]. הביטוי אֲשֶׁר־בְּרַגְלֶיךָ מתאר את העם כולו, כולל הערב רב, כמי שהולכים בעקבותיו, נשמעים לעצתו וסרים למרותו של משה, דבר הממחיש את מעמדו כמלך ומנהיג מוחלט [רש"י, גור אריה, ביאור יש"ר, שטיינזלץ, העמק דבר].
וְאַחֲרֵי־כֵן אֵצֵא
הפרשנים מבחינים בין היציאה המוזכרת כאן לבין היציאה בסוף הפסוק. כאן הכוונה היא ליציאה מארץ מצרים עם כל העם [רש"י, מזרחי, גור אריה, דברי דוד]. משה מבהיר להם כי גם כאשר יתחננו בפניו לצאת, הוא לא יברח מיד באישון לילה, אלא ימתין עד הבוקר [ספורנו].
וַיֵּצֵא מֵעִם־פַּרְעֹה בׇּחֳרִי־אָף
משה אינו מגורש בבושת פנים, אלא מסיים להשמיע את כל נבואתו ורק לאחר מכן קם ויוצא מעצמו [רש"י, שפתי חכמים, קאסוטו].
הפרשנים דנים בהרחבה בסיבה לכעסו של משה (בׇּחֳרִי־אָף). רובם מסכימים שהכעס נבע מדבריו הקשים של פרעה שאמר לו קודם לכן "אל תוסף ראות פני" [רש"י, אבן עזרא, גור אריה]. עם זאת, מתעוררת השאלה: אם משה כעס על דברי פרעה, מדוע המתין עם חרון אפו עד לסוף הנבואה? על כך משיבים הפרשנים כי רוח הנבואה אינה שורה מתוך כעס. לכן, משה כבש את כעסו, שלט ברוחו עד שסיים למסור את דבר ה', ורק בעת יציאתו נתן פומבי לזעמו [מזרחי, הכתב והקבלה, דברי דוד]. דעות אחרות מציעות שמשה כעס על כך שפרעה סירב להקשיב אפילו להסברים על מכה קשה זו [העמק דבר], או משום שחש פגיעה בכבודו של ה' על כך שהשליחות מסתיימת בצורה כה מבישה ומזלזלת מצד פרעה [ברכת אשר].
מחלוקת מרתקת קיימת סביב האופן שבו בא הכעס לידי ביטוי. ישנה גישה מדרשית הטוענת כי חרון אף מותיר תמיד רושם פיזי, ולפיכך משה סטר לפרעה בפניו רגע לפני שיצא [הטור הארוך, תורה תמימה, הדר זקנים]. כדי ליישב זאת עם העובדה שמשה נהג בפרעה כבוד בתחילת דבריו, יש שמסבירים כי הדיבור החל בכבוד אך הסתיים בכעס ובסטירה [ברטנורא], ויש שמעדנים ומפרשים שמשה רק הרים את ידו כרמז לכך שפרעה ראוי לסטירה [פענח רזא]. מנגד, ישנה דעה ולפיה פרעה הוא זה שסטר למשה מתוך כעס [הטור הארוך].
פירוש לשוני ייחודי מציע כי הביטוי בׇּחֳרִי־אָף אינו מתאר כעס כלל, אלא מגיע מלשון "איחור פנים" (הפניית העורף). מכיוון שמשה הצהיר שלא יראה עוד את פני פרעה, הוא לא יכול היה לצאת מהארמון בהליכה לאחור כפי שנהוג מפני כבוד המלך, אלא נאלץ להפנות לפרעה את גבו ולצאת [הכתב והקבלה].