מכת הבכורות מביאה עמה שבר חסר תקדים המזעזע את מצרים כולה, ושובר שתיקה ארוכת שנים. לאחר מאה שנות התעלמות נוכח רציחתם של ילדי העברים, פורצת כעת זעקה אדירה המקיפה כל בית במצרים [רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ, בכור שור]. ייחודה של צְעָקָה גְדֹלָה זו נובע מכך שהיא פלחה את דממת הלילה בעת שלום. בניגוד לזעקות הנשמעות באופן טבעי בזמן מצור או מלחמת אויבים, כאן מדובר באסון פתאומי שניחת על עיר שלווה לחלוטין [ספורנו, הכתב והקבלה]. מעבר לכאב על האובדן, יש הסבורים כי זעקה זו ביטאה גם קול של מרד מצד המצרים כנגד פרעה [מלבי"ם].
הפסוק מציג קושי תחבירי בולט: המילה צעקה והפועל נִהְיָתָה (שמשמעותו התרחשה או נגרמה) כתובים בלשון נקבה, ואילו המילה כָּמֹהוּ מופיעה בלשון זכר. הפרשנים הציעו מספר דרכים ליישב פער זה. גישה אחת מסבירה כי דרכו של המקרא לערב לעיתים לשון זכר ולשון נקבה באותו עניין [רשב"ם, בכור שור, חזקוני], ויש שציינו כי המילה מתייחסת לארץ מצרים, מילה שיכולה להופיע בשתי הצורות [רלב"ג].
גישה שניה גורסת כי המילה כָּמֹהוּ אינה מתייחסת לצעקה עצמה, אלא לשם עצם זכרי נסתר, כגון קול הצעקה [צרור המור], או למושגים זכריים המובלעים בפסוק כמו שבר, הרס ומוות [אבן עזרא].
גישה שלישית ומרכזית טוענת כי המילה כָּמֹהוּ מחזירה אותנו אל תחילת הפרשייה ומתייחסת ללילה, שהוא לשון זכר. כלומר, מעולם לא היה לילה כזה שבו נהייתה צעקה כה גדולה [שד"ל, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר, חזקוני]. הניסוח המדויק בא ללמד שאמנם היו בהיסטוריה לילות אחרים של צעקה ומגפה, אך לילה כזה לא היה ולעולם לא תֹסִף להיות כמותו [בעלי ברית אברם, קיצור בעל הטורים].
מנגד, יש מי שרואה בשינוי הלשוני רמז לאופיה הכפול של המכה. ערוב לשון הזכר והנקבה מלמד שהמצרים לא מתו רק מיתה פתאומית, אלא הוכו בשילוב של דבר, שהוא לשון זכר, ומחלה משונה, שהיא לשון נקבה, אשר השחיתה את צורתם [העמק דבר].
על רקע הזעקה המצרית העצומה, בולט הניגוד החד במחנה ישראל. שעות הלילה המאוחרות, ובמיוחד העת שבה מסתובב מלאך המוות, הן הזמן שבו כלבים נוהגים לצעוק וליילל מתוך פחד. אף על פי כן, הכלבים במצרים שינו את טבעם ושתקו, כדי שלא לעורר חרדה ופחד בקרב בני ישראל. בזכות כבישת יצרם, זכו הכלבים לשכר מאת ה', ולכן ציוותה התורה להשליך אליהם את בשר הטרפה [שפתי כהן, צרור המור].