על סף יציאת מצרים, מתרחש מהפך תודעתי ונפשי ומעמדי בלתי נתפס במערכת היחסים שבין המשעבדים לבין העבדים. המצרים, שהיו אמורים לשנוא את בני ישראל ולכעוס עליהם בעקבות המכות הקשות שניחתו עליהם, חווים שינוי עמוק. ממושאים להתעללות, הופכים בני ישראל לאנשים שהמצרים מבקשים את קרבתם.
הפרשנים מסבירים כי וַיִּתֵּן ה' אֶת־חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם אינו רק נס נקודתי, אלא תהליך שבו המצרים החלו להכיר בכוחו של ה' ולהבין כי בני ישראל הם בניו [ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. מתוך כך, התעוררה בהם הכרה מוסרית; הם הבינו כי הם עצמם רשעים שעשו חמס לעם חף מפשע, וכי ראוי שהאלוהים יחונן את ישראל [רמב"ן, הטור הארוך]. תהליך זה משקף גם טבע אנושי עמוק: כאשר אנשים מדוכאים נמצאים בשפל, החזקים אינם רואים בהם בני אדם, אך כאשר המדוכאים מתחילים לעלות ולהצליח, דווקא אז המצליחים מתחילים להעריך אותם ולרחם עליהם [שד"ל].
חן זה בא לידי ביטוי מעשי בהשאלת הרכוש. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמצרים העניקו לישראל כלי כסף וזהב בשפע, ובכך קיים ה' את הבטחתו הקדומה למשה. המצרים עשו זאת מרצונם, מתוך אמון שבני ישראל ישובו לאחר שלושה ימים [מלבי"ם]. יש המציינים כי ה' נאלץ ממש לבקש מישראל לקחת את הרכוש, שכן הם, ככל אסיר המשתחרר מכלאו, רצו רק לברוח מיד ולא היו מעוניינים בממון, אך ה' חפץ לקיים את הבטחתו לאברהם אבינו שיצאו ברכוש גדול [מלבי"ם]. מנגד, יש הסבורים כי נתינת החן המוזכרת כאן אינה מתייחסת עדיין להשאלת הכלים עצמה, שכן היא מנוסחת בלשון עבר, אלא מתארת את שינוי הגישה הכללי של המצרים כלפי ישראל [רמב"ן, הטור הארוך]. מנקודת מבט של משפט שמימי, נתינת החן והשאלת הכלים נועדו ליצור למצרים מעט "זכות" בבית דין של מעלה, כדי שניתן יהיה לדון אותם במידת הדין על פי כללי הצדק המחמירים [אדרת אליהו].
הפסוק ממשיך ומתאר ניגוד מפתיע נוסף: גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּד֤וֹל מְאֹד. על אף שמשה היה זה שהביא עליהם את כל הצרות והמכות, המצרים לא נטרו לו איבה ולא פגעו בו [העמק דבר, פענח רזא, הטור הארוך]. ההפך הוא הנכון – הם ראו בו נביא אמת נאמן [רמב"ן]. גדולתו נבעה גם מכך שראו כיצד הוא מזדרז להתפלל עליהם ולחוס עליהם בסיומה של כל מכה [העמק דבר]. כבודו האישי העצום של משה היה גורם מרכזי נוסף שגרם למצרים להרבות בהשאלת הכלים [אבן עזרא, ספורנו, שד"ל, חזקוני]. למרות מעמדו הרם והעושר הרב שהורעף על עמו, משה עצמו נותר בענוותנותו, לא לקח לעצמו מאומה, ונותר פשוט "האיש משה" שכל גדולתו היא חכמת האלוהים שבו [פרדס יוסף]. מעמד איתן זה הוא שהעניק למשה את היכולת והביטחון לדבר אל פרעה בתקיפות כה רבה [קאסוטו].
הכתוב מדגיש כי משה היה גדול בְּעֵינֵי עַבְדֵי־פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם. עבדי פרעה כבר הסכימו מזמן שישראל צריכים לצאת, וראו בעקשנותו של פרעה איוולת חינם [העמק דבר]. בנוסף, מכיוון שמכת הבכורות טרם באה, בשלב זה הוסרה הקשיית הלב מעל עבדי פרעה והם יכלו להכיר בגדולתו [שפתי כהן]. גם המון העם המצרי, שלא נחשף לשיחות הסגורות בארמון, הבחין בגדולתו [העמק דבר]. מנגד, יש המפרשים כי המילה "העם" מתייחסת דווקא לעם ישראל, שחזרו להעריך את משה לאחר שבתחילת הדרך כעסו עליו מקוצר רוח [רמב"ן, הטור הארוך].
בולט בהיעדרו מן הפסוק הוא פרעה עצמו. הפרשנים מסבירים כי משה לא היה גדול בעיני פרעה, משום שה' הקשה את לב המלך במכוון כדי שיוסיף להתקומם ולדבר אל משה בחוסר כבוד. מטרת ההקשיה הזו הייתה להוביל את פרעה למצב שבו הוא עצמו יצטרך בסופו של דבר לבוא ולהשתחוות למשה ולבקש על נפשו כמי שבא אל שונאו, מה שרק העצים בסופו של דבר את גדולתו של משה [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר].