שמות, פרק י״ז, פסוק ג׳

מכיוון שוַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, המצוקה הפיזית והייאוש העמוק גרמו לכך שוַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה בטרוניה ובקטטה. במקום להתפלל אל ה', ההמון הפנה את טענותיו כלפי משה בלבד מתוך חשד שהוא פועל על דעת עצמו, וזעק לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם מתוך האשמה שדווקא הוא הביא אותם לתנאי המדבר הקשים. המעבר מלשון רבים לזעקת היחיד לְהָמִית אֹתִי ממחיש כיצד המשבר הקהילתי הפך למצוקה אישית של כל הורה הכואב את סבלו. אזכור וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא נועד להפעיל לחץ רגשי כבד על משה שיספק מים רבים במהירות, שכן ילדים אינם עמידים בפני צמא, ובמדבר אובדן הבהמה שקול לאובדן החיים עצמם.