משבר המים במדבר מגיע לנקודת רתיחה, והצמא הפיזי הקשה מציף על פני השטח חרדות קיומיות, משבר אמוני וזעם כלפי המנהיגות. הכתוב מתאר שלב מתקדם של המצוקה; לאחר שהמים כלו לחלוטין והצמא הלך והתחזק, התייאש העם, והתרעומת הפכה לבכי, טרוניה וקטטה של ממש [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים חלוקים באשר לסיבה שבעטיה הביא ה' על העם צרה כה קשה. גישה אחת מסבירה כי ה' ניסה את העם כדי ללמדם את יסודות האמונה ולחנכם לשאת עיניים ולהתפלל אליו ישירות. ה' המתין לזעקתם, אך בני ישראל כשלו בניסיון, ובמקום לפנות לבוראם, הם בחרו להפנות אצבע מאשימה ולריב עם משה [אור החיים]. מנגד, יש המפרשים כי הצמאון הכבד לא היה ניסיון אלא עונש מיידי על כך שניסו את ה' קודם לכן, או על חטאים אחרים שחטאו, שכן בניגוד לדורות מאוחרים, במדבר במקום שבו השכינה גלויה, העונש מגיע מיד [העמק דבר, ביאור יש"ר].
התלונה כוונה אישית כלפי משה בלבד, ללא אהרון, והיא הובלה על ידי המון העם ולא על ידי הזקנים [מלבי"ם, העמק דבר]. העם לא כפר בכך שה' הוא שהוציאם ממצרים, אלא טענתם הייתה נגד משה עצמו. הם חשדו בו שהוא פועל על דעת עצמו וגורר אותם לאורח חיים נסי ועל טבעי במדבר, שבו כל חסרון קטן מוביל לסכנת מוות [העמק דבר, מלבי"ם].
הכתוב מדייק בלשון התלונה, העוברת מלשון רבים ללשון יחיד. תחילת הטענה היא לאומית וכללית: למה העליתנו (אותנו, כל הקהל), אך מיד היא הופכת לזעקת שבר אישית של כל פרט ופרט: להמית אֹתִי. מעבר זה ממחיש כיצד המצוקה הכללית תורגמה לחרדה קיומית אישית של כל מתלונן [העמק דבר]. קבוצת מתלוננים זו אופיינה בחוסר שביעות רצון תמידי, ויש המזהים אותם כאותם אנשים בדיוק שעתידים למרוד בהמשך יחד עם קורח, תוך שימוש באותה מילה ממש, העליתנו [בעל הטורים].
העם לא מסתפק בתיאור סכנת המוות האישית, אלא מוסיף ומזכיר את המשפחה והרכוש: וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי. אזכור הבנים נועד להעצים את הטרגדיה ולהרבות את התלונה, שכן הילדים הקטנים אינם מסוגלים לשאת את הצמא כלל, והם עתידים לגווע למוות לנגד עיני הוריהם [רמב"ן, קאסוטו]. צירוף המקנה לתלונה נובע מכך שבהמות צורכות כמות אדירה של מים [רמב"ן]. מעבר לכך, חז"ל לומדים מכאן כי "השוו בהמתן לגופן" – בהמתו של אדם המהלך בדרכים ובמדבריות היא כלי קיומו, ובלעדיה הוא נותר חסר אונים וסובל מסגופים וצער גופני רב [רמב"ן, תורה תמימה].
מנגד, יש המציעים פרשנות פסיכולוגית מפתיעה: באותו שלב, הילדים והבהמות כלל לא היו צמאים. העם שרבב אותם לתלונה רק כדי להעצים את הדרמה, או מתוך בושה – כדי להסוות את העובדה שהצמא פגע רק בהם כעונש ישיר על חטאיהם, ולשוות לתלונתם אופי של דאגה תמימה לחלשים ולרכוש [העמק דבר].
כך או כך, הלחץ והייאוש הביאו את העם עד כדי אובדן עשתונות ואיום באלימות. משה חש כי חייו בסכנה וכי העם קרוב לסקול אותו באבנים, עד שה' נאלץ להתערב, להרגיעו, ולהוכיח לו כי הוא מוגן ושאין ביכולתם של ישראל לפגוע בו [אור החיים, צאינה וראינה].