מסע בני ישראל במדבר לא היה אקראי, אלא הונהג בהשגחה עליונה. בהגיעם לתחנת חנייתם החדשה, הם נתקלים במשבר קיומי חמור של חוסר מים, סכנה מוחשית וקשה יותר מתלונותיהם הקודמות על מים מרים או חוסר במזון.
הכתוב מציין כי העם נסעו לְמַסְעֵיהֶם, ורוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בתיאור מקוצר. בני ישראל לא הגיעו ישירות ממדבר סין לרפידים, אלא עצרו בדרך בתחנות נוספות, כגון דפקה ואלוש [רמב"ן, אבן עזרא, שד"ל, הטור הארוך, אבן עזרא הקצר, שפתי כהן]. דילוג זה על תחנות הביניים נועד להסמיך את תלונתם הקודמת על הלחם לתלונתם הנוכחית על המים [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר], או כדי להסתיר את גנותם של ישראל שביקשו לחזור למצרים באותן חניות [חזקוני].
ההדגשה כי המסע נעשה עַל־פִּ֣י יְהֹוָ֑ה, בעקבות עמוד הענן [ביאור שטיינזלץ], באה להבהיר כי הגעתם למקום ציה ושממה הייתה מכוונת מאת ה', ולא נבעה מטעות בניווט או מהחלטה שרירותית של משה. ציון עובדה זו נועד להפריך את חשדם של ישראל כי משה הוביל אותם מדעתו למקום חסר מים [ביאור יש"ר, אברבנאל, אלשיך]. מסעות אלו, שהוכתבו על ידי ה', נועדו לטהר את העם מטומאת מצרים ולהכינם לקבלת התורה [מלבי"ם]. בנוסף, נסיעתם יחד כעדה שלמה נבעה מחששם להתרחק מהאזור בו יורד המן, או מתוך רצון לשמור יחד את השבת [העמק דבר].
המילה לִשְׁתֹּת מתבארת על ידי הפרשנים במשמעות של "לשתיית העם" [ספורנו, שד"ל, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. גישה מרכזית מפרשת כי עם הגעתם למקום, בני ישראל עדיין לא סבלו מצמא ממשי, שכן נותרו להם רזרבות מים בכליהם מהתחנה הקודמת. תלונתם נבעה מכך שסקרו את הסביבה והבינו שאין במקום מקור מים שיוכל לספק בעתיד את צרכיו של מחנה כה עצום [העמק דבר, רש"ר הירש, ביאור יש"ר, אברבנאל]. דעה נוספת מציעה כי היו שם מעט מים שהספיקו לשתייה מצומצמת, אך לא לשתייה בשפע, ולכן משה לא מיהר להתפלל מיד, שכן ה' אינו עושה נסים ומשנה את הטבע ללא הכרח מוחלט [הכתב והקבלה]. רק כעבור יום או יומיים, כשאזלו המים לחלוטין, התפתח צמא אמיתי שהוביל למשבר חריף [רמב"ן, אברבנאל].
החניה בִּרְפִידִ֔ים אינה רק ציון גיאוגרפי של נווה מדבר שחרב [קאסוטו], אלא טומנת בחובה משמעות רוחנית עמוקה. על בסיס דברי חז"ל, השם "רפידים" נדרש מלשון "רפיון ידיים". בני ישראל הרפו את ידיהם מעסק התורה, ומאחר שהתורה נמשלה למים, ה' מנע מהם מים גשמיים בבחינת מידה כנגד מידה [אור החיים, תורה תמימה, מלבי"ם, שפתי כהן]. רפיון רוחני זה, והיעדר עשיית סייגים להרחקה מעבירה, הם גם הסיבה לכך שדווקא במקום זה הותקפו מיד לאחר מכן על ידי עמלק [תורה תמימה].
על רקע מצוקה זו, תגובת העם חרגה מתרעומת רגילה של חוסר שביעות רצון, והפכה למריבה חזיתית וממשית עם משה. דרישתם למים בלשון רבים ("תנו לנו") מלמדת כי הם הפנו את טענותיהם לא רק כלפי משה, אלא גם כלפי אהרן או מרים שבזכותם ציפו לנס, ואף כלפי ה' עצמו. במריבה זו הם לא רק דרשו מענה לצרכיהם, אלא ביקשו לנסות את ה', לבחון האם שכינתו אכן שורה בקרבם והאם בכוחו לספק להם מים בלב הישימון [רמב"ן, אברבנאל, אלשיך, שפתי כהן].