בזמן מלחמת עמלק, הניצחון במערכה היה תלוי בהרמת ידיו של משה, אך המאמץ החל לתת את אותותיו כאשר וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מסבירה זאת כפשוטו: אין אדם, גיבור ככל שיהיה, המסוגל להחזיק את ידיו מורמות באוויר במשך שעות ארוכות ללא הפסקה, קל וחומר משה שהיה אדם זקן וגבוה במיוחד [אבן עזרא, רלב"ג, עמק דבר]. מבחינה דקדוקית, המילה כְּבֵדִים מופיעה במפתיע בלשון זכר, בניגוד לכלל הרגיל שבו "ידיים" הן לשון נקבה. יש המסבירים כי שינוי זה נועד להדגיש שידיו של משה היו בבחינת "משפיע" – הוא כיוון בתפילתו להשפיע טובה וישועה על ישראל ממקור עליון [הכתב והקבלה]. מנגד, ישנה גישה הרואה בכובד הידיים עונש: משה התעצל בכך שמינה את יהושע להילחם במקומו ולא יצא בעצמו למערכה, ועל כן ידיו הפכו כבדות וקשות להרמה [רש"י, גור אריה]. פירוש נוסף קושר את כובד הידיים למצבם הרוחני של העם: ידיו כבדו משום שרבו בישראל מחוסרי האמונה, והחומריות של העם הכבידה על הרוחניות שמשה ניסה להעלות כלפי מעלה [מלבי"ם].
כדי להתמודד עם הקושי ולייצב את משה, וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ. הבחירה דווקא באבן קשה ולא בכר או בכסא נוח, נובעת מתוך הזדהות עמוקה של משה עם העם. משה אמר לעצמו שכאשר ישראל שרויים בצער המלחמה, הוא אינו רשאי לשבת בנוחות, ועליו להשתתף בצרת הציבור [רש"י, תורה תמימה]. מבחינה מעשית, ישיבתו של משה הקלה על אהרן וחור לעמוד ולתמוך בידיו, שכן בשל קומתו התמירה, לו היה עומד, הם היו מתקשים להגיע לידיו [שד"ל, פרדס יוסף]. ברובד הסמלי, האבן מייצגת את אחדות ישראל, בדומה ל"אבן ישראל" של יעקב, ומרמזת שרק באמצעות התאגדות העם כאיש אחד ניתן לזכות בישועה [מלבי"ם].
כאשר משה ישב, וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד. משה עמד באמצע, נושא את עשר אצבעותיו ומקבל כוח מתמיכת שניהם, בדומה לכהן הגדול שסגנו מימינו וראש בית האב משמאלו [רבנו בחיי]. שיתוף הפעולה הזה מלמד מסר מהותי: בניגוד לקריעת ים סוף שהייתה נס גלוי שבו משה פעל לבדו, המלחמה בעמלק התנהלה בדרך הטבע, ובה ישראל אינם יכולים לנצח אלא אם כן הם נעזרים ותומכים זה בזה [קונטרס חיבה יתירה]. מתוך תיאור עמידתם של שלושת המנהיגים יחד, למדו חכמים את ההלכה שבתענית ציבור נדרשים שלושה אנשים לעבור לפני התיבה [תורה תמימה].
התוצאה של תמיכה זו הייתה: וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה. מבחינה לשונית, הפועל וַיְהִי מופיע בלשון יחיד ולא ברבים ("ויהיו"). הפרשנים מסבירים כי הפועל מתייחס למשה עצמו ("ויהי משה, ידיו באמונה"), או שכל אחת מידיו בנפרד הייתה יציבה [רש"י, אבן עזרא, מזרחי]. המילה אֱמוּנָה מתפרשת כאן במשמעות של חוזק, יציבות וקיום מתמיד, כלומר ידיו נותרו חזקות ועומדות ברוממותן [רמב"ן, רשב"ם, חזקוני]. ברובד הרוחני, ידיו היו פרושות לשמיים בתפילה נאמנה ונכונה [רש"י, נתינה לגר], והן סימלו את התעוררות האמונה של בני ישראל, שכל זמן שהסתכלו כלפי מעלה ושעבדו את ליבם לאביהם שבשמיים, הם ניצלו [עמק דבר, חתם סופר]. מדרש נוסף קושר את המילים בפסוק לזכות האבות שעמדה לישראל בקרב: אֱמוּנָה רומזת לאברהם ("והאמין בה'"), בֹּא ליצחק ("ויצחק בא"), והַשָּׁמֶשׁ ליעקב ("כי בא השמש") [בעל הטורים, רבנו בחיי]. בנוסף, עשר אצבעותיו המורמות של משה רומזות לעשר הספירות העליונות, ומכאן נלמד סוד נשיאות הכפיים של הכהנים המרימים את ידיהם לברכה [רמב"ן, רבנו בחיי].
מצבו זה של משה נמשך עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. על פי הפשט, הכוונה היא עד לסוף היום ולסיום המלחמה [עמק דבר, קאסוטו], והאזכור של השמש מעיד על כך שאותו יום היה יום תענית שנגמר בשקיעה [תורה תמימה]. אולם, פרשנים רבים מציינים כי העמלקים היו מומחים בחכמת הכוכבים וחישבו את השעות המדויקות שבהן מזלם יגרום להם לנצח. כדי לסכל זאת, משה התפלל, העמיד את החמה והלבנה במקומן וערבב את השעות, כך שחישוביהם של עמלק איבדו את כוחם [רש"י, תולדות יצחק, צאינה וראינה]. לבסוף, יש הרואים בביטוי זה רמז לתהליכים היסטוריים ורוחניים: השמש מסמלת את הנהגת הטבע הרגילה, והפסוק מרמז לימים שבהם תתבטל שליטת הטבע, או לימות המשיח ולתקופתו של מרדכי היהודי, שבהם זכותו ותפילתו של משה ימשיכו לעמוד לישראל עד קץ הימים [עמק דבר, כלי יקר].