המלחמה הראשונה של עם ישראל בעמלק מתנהלת בשתי חזיתות מקבילות. בעוד המערכה הגלויה והפיזית מתרחשת בשדה הקרב, מערכה נסתרת ורוחנית מתנהלת על ראש ההר באמצעות תפילה [מלבי"ם].
וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ - יהושע ביצע את פקודתו של משה, בחר אנשים ויצא להילחם פיזית באויב [שד"ל, קאסוטו]. במקביל, וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ אל ההר. הפרשנים מסכימים כי אהרן אחיו של משה וחור מוזכרים כאן כדי להכין את הרקע להמשך הקרב, שבו יצטרכו לתמוך פיזית בידיו של משה [אבן עזרא, חזקוני, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. מטרת העלייה להר הייתה לקיים צום, לחזור בתשובה ולהתפלל [צאינה וראינה]. התייצבותם של שלושת המנהיגים יחד מהווה מקור להלכה לפיה בתענית ציבור נדרשים שלושה אנשים לעבור לפני התיבה כדי להנהיג את התפילה [רש"י, העמק דבר]. משה עמד במרכז, ואהרן וחור ניצבו מימינו ומשמאלו כדי לסייע לו, בדומה לזקנים המסייעים לשליח הציבור [מלבי"ם].
וְחוּר מוזכר כאן לראשונה בתנ"ך [קאסוטו, ברכת אשר על התורה]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שחור היה בנה של מרים וכלב [רש"י, דעת זקנים], אם כי יש המזכירים מסורת היסטורית לפיה היה בעלה של מרים [שד"ל]. בחירתו של חור להצטרף למשה ואהרן אינה מקרית. עם ישראל הונהג על ידי שלושה רועים: משה, אהרן ומרים. בעת סכנה, נדרשה זכותם של שלושתם כדי להציל את העם ולנצח. מאחר שלא היה מקובל שאישה תעמוד בתפילה פומבית יחד עם הגברים, חור נבחר לייצג את אמו, ובכך הביא עמו אל ההר את זכותה של מרים [גור אריה, ברכת אשר על התורה].
העלייה אל רֹאשׁ הַגִּבְעָה נושאת גם משמעות סמלית: המילה "ראש" רומזת לזכותם של האבות, ואילו "הגבעה" רומזת לזכותן של האימהות, שעמדו לעם ישראל במלחמה [דעת זקנים].
משה ידע כי להרמת ידיו יש השפעה פסיכולוגית ורוחנית מכרעת על הלוחמים. כל עוד ידיו מורמות, ישראל מתמלאים באומץ ומתגברים, אך אם יוריד אותן, הלוחמים יירתעו ועמלק ינצח. לכן העלה עמו את אהרן וחור, כדי שיבטיחו שידיו יישארו מורמות ויציבות לאורך כל הקרב [בכור שור]. יש המציינים כי ידיו של משה כבדו והוא נזקק לעזרה זו משום שחטא בכך ששלח את יהושע להילחם במקומו ולא ירד בעצמו לשדה הקרב [צאינה וראינה].