ברגע של משבר חריף שבו העם צמא למים ומוכן למרוד, ה' מתערב ומנחה את משה לבצע פעולה פיזית הנושאת משמעות תיאולוגית עמוקה, והופך סלע צחיח למקור חיים.
ההבטחה האלוהית הפותחת במילים הנני עומד, מעוררת דיון נרחב. אף שכבוד ה' ממלא את כל הארץ, במקום זה הייתה נוכחות מוגברת ועוצמתית של השכינה [אור החיים]. המילה לפניך מתפרשת כהבטחה של ה' שהוא יקדים את משה וימתין לו שם, ויעמוד לעזרתו ולהגנתו מפני העם הזועם שאיים לסקול אותו [הכתב והקבלה]. נוכחות זו נועדה כדי שמשה יחוש בבירור את ההתגלות [שד"ל, ביאור שטיינזלץ], או באופן מוחשי יותר, שעמוד הענן יעמוד באותו מקום [קאסוטו]. בנוסף, ההכוונה המדויקת נדרשה כדי להראות למשה באיזה סלע בדיוק עליו להכות [שד"ל, העמק דבר].
מעבר לצורך המיידי, להתגלות זו בחורב ישנה מטרה היסטורית ורוחנית. ה' מכין את קדושת המקום לקראת מעמד קבלת התורה שיתרחש שם בקרוב [מלבי"ם]. יתרה מכך, התגלות זו מסמנת את תחילתו של נס קבוע. המים שיצאו מהצור הפכו ל"בארה של מרים", באר פלאית שליוותה את בני ישראל לאורך כל ארבעים שנות נדודיהם במדבר, בדומה לנס המן [רמב"ן, רבנו בחיי, הטור הארוך, תולדות יצחק, חומש קה"ת].
השימוש בה"א הידיעה במילה הצור מצביע על סלע ספציפי שהוכן ויועד לנס זה עוד מששת ימי בראשית [העמק דבר, ביאור יש"ר]. בני ישראל חנו באותה עת ברפידים, ומשה נדרש ללכת עד חורב כדי למצוא את אותו סלע מיוחד [חזקוני].
הציווי להכות בצור באמצעות המטה טומן בחובו מסר חינוכי לעם. בני ישראל ראו במצרים כיצד המטה מחולל מכות ואסונות בלבד, ופקפקו ביכולתו להביא ברכה וחיים. ההכאה בצור הוכיחה שכוחו של ה' הפועל דרך המטה יכול להשפיע גם שפע וטובה [רלב"ג]. פעולה זו גם המחישה שלמטה אין כל כוח טבעי עצמאי, שכן הטבע פועל בעקביות, ואילו כאן המטה פעל פעולות הופכיות לחלוטין מאלו שעשה במצרים [ספורנו]. יש כאן גם הקבלה ניגודית: כשם שההכאה ביאור הביאה מוות ודם, ההכאה בצור מביאה מים וחיים [קאסוטו].
הפרשנים מדייקים בבחירת המילה בצור במקום "על הצור". אות היחס מעידה על כך שההכאה לא הייתה רק על פני השטח, אלא חדרה לעצם מהותו של הסלע [מזרחי, מלבי"ם]. מכאן הסיקו פרשנים רבים שהמטה היה עשוי מחומר חזק יותר מהסלע, כדוגמת אבן ספיר, והסלע פשוט נבקע מפניו [רש"י, רבנו בחיי, תולדות יצחק, משכיל לדוד]. עם זאת, יש מי שתמה על פירוש זה, שכן השימוש במטה חזק כדי לבקע אבן נראה כממעיט מעוצמתו העל־טבעית של הנס [ברכת אשר על התורה].
הצורך בהכאה פיזית עמוקה נבע מכך שצור הוא סלע קשה וצחיח שאין בתוכו מים כלל, בניגוד לסלע רך שאוגר מים בטבעו. לפיכך, נדרש כאן נס של שינוי מהותי, שבו יסוד העפר הקשה התהפך והפך ליסוד של מים [אבן עזרא, מלבי"ם]. ברובד הרעיוני, הפיכת הצור הקשה למים מסמלת את הפיכת מידת הדין והגבורה למידת הרחמים והחסד [רקנאטי על התורה, שפתי כהן]. מנגד, קיימת גם גישה המקרבת את הנס לטבע, ומסבירה כי במדבר סיני מוכרת תופעה שבה שבירת השכבה החיצונית של סלע משחררת זרם מים חיים שהיו חסומים בתוכו [קאסוטו]. הסיבה לכך שמשה נצטווה להכות בסלע ולא רק לדבר אליו, היא שדור יוצאי מצרים נזקק לפעולה מוחשית וגשמית כדי להתקרב אל הטבע ולחזק את אמונתו [פרדס יוסף].
בסיום הפעולה נאמר ושתה העם. העובדה שהכתוב משמיט את שתיית הבהמות (בניגוד לתיאור בפרשת חקת), רומזת לכך שטענת העם על צמאון כבד הייתה שקרית בחלקה, ונבעה בעיקר מרצון להתלונן ולחפש עלילה [העמק דבר]. משה מבצע את הנס לעיני זקני ישראל, הן כדי לחלוק להם כבוד, והן כדי להציבם כעדים נאמנים שראו במו עיניהם כיצד המים נובעים ישירות מפעולת ההכאה של משה, ובכך למנוע כל אפשרות להכחשת הנס בעתיד [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ].