התמודדותה הצבאית הראשונה של אומה שלמה של עבדים משוחררים דורשת מעבר מהסתמכות מוחלטת על ניסים גלויים לשילוב של מאמץ אנושי טבעי עם סיוע אלוהי. מנהיג האומה, שעד כה חולל פלאות במטהו, בוחר כעת להעביר את שרביט המלחמה הפיזית לדור הבא, בעוד הוא עצמו מתפנה למערכה הרוחנית.
הבחירה ביהושע להנהיג את המערכה אינה מקרית. הפרשנים מסבירים כי משה היה מנוע מלצאת למלחמה בעצמו מכמה סיבות: מפאת גילו המופלג [חומש קה"ת, קאסוטו], וכן משום שישראל לא היו ראויים באותה עת לנס גלוי ומוחלט שהיה מתרחש לו משה היה נלחם, ולכן נדרשה מלחמה בדרך הטבע [שד"ל, ברטנורא, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. בנוסף, יהושע, בהיותו מזרע רחל ויוסף, התאפיין ביראת אלוהים ועמד כמשקל נגד לעמלק מזרע עשו, שעליו נאמר כי לא ירא אלוהים [הטור הארוך, תורה תמימה, שפתי כהן]. כמו כן, יהושע הצטיין בכך שלא מש מתוך אוהל התורה, זכות שהייתה נחוצה כנגד עמלק שתקף בגלל רפיון ידיים מן התורה [אור החיים].
בפנותו ליהושע, משה אומר בְּחַר־לָנוּ, ולא "בחר לי". מכאן לומדים שמשה השווה את יהושע תלמידו אליו, ללמד שיהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך [רש"י, תורה תמימה, גור אריה]. ההוראה לבחור אֲנָשִׁים מתפרשת בכמה רבדים המשקפים את אופי המערכה: יש מפרשים שהכוונה לאנשי צבא גיבורים וחזקים המתאימים ללחימה טבעית [אבן עזרא, רלב"ג, העמק דבר, קאסוטו], ויש הסבורים שהדגש הוא על אנשים צדיקים ויראי חטא שזכותם תסייע להם בקרב [רש"י, מלבי"ם, גור אריה]. גישה ייחודית נוספת טוענת כי עמלק השתמשו באצטגנינות ובכישוף כדי לבחור חיילים שלא ימותו באותה שנה, ולכן נדרשו אנשים היודעים לבטל כשפים אלו [רש"י, רבנו בחיי, חזקוני, דברי דוד].
ההוראה וְצֵא מתפרשת כדרישה לצאת מתוך מחנה ישראל [אבן עזרא, ביאור יש"ר], או לצאת מתוך ההגנה של ענני הכבוד אל שדה הקרב הפתוח, שכן עמלק תקף את אלו שהיו מחוץ לענן [רש"י, מזרחי, צאינה וראינה]. המילה מָחָר מציינת מצד אחד את הזמן הנדרש להתארגנות טבעית למלחמה [העמק דבר], אך רוב הפרשנים מחברים אותה להמשך הפסוק, כלומר: בעת המלחמה עצמה, אני אהיה ניצב ומתפלל [רש"י, אבן עזרא הקצר, ביאור יש"ר, שפתי חכמים].
משה מכריז אָנֹכִי נִצָּב עַל־רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי. העלייה להר, שיש המזהים אותו עם הר סיני [אבן עזרא], נועדה לאפשר למשה לראות את הלוחמים ולשים עליהם עינו לטובה, וכן כדי שישראל יראו אותו פורש כפיו בתפילה וישאבו מכך אומץ וגבורה [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. באשר לתפקידו של מַטֵּה הָאֱלֹהִים, הדעות חלוקות. יש הרואים בו כלי להבאת ניסים ומכות על האויב, בדומה לניסים שעשה במצרים [רמב"ן, רלב"ג, שד"ל]. לעומתם, אחרים סבורים כי המטה לא פעל כאן באורח נסי, אלא שימש כאות וסימן עבור העם לכוון את ליבם לאביהם שבשמים ולהתפלל יחד עם משה [ספורנו, מלבי"ם], או כעין דגל צבאי מורם המחזק את רוח הלוחמים [בכור שור, חזקוני]. גישה נוספת מדגישה כי המטה עצמו נטול כוח פלאי, והרמתו בידי משה היוותה ביטוי טהור של אמונה וביטחון מוחלט בה' [רש"ר הירש]. לבסוף, יש המציינים שמשה לקח את המטה רק למקרה שהמלחמה הטבעית תיכשל, אך בפועל לא השתמש בו לנס גלוי, שכן הניצחון הושג בהשגחה נסתרת [העמק דבר, ברטנורא].