חשבתם פעם איך מרגיש אדם שהתרגל שתמיד עושים בשבילו הכל, ופתאום הוא צריך להתאמץ בעצמו? עד עכשיו בני ישראל ראו ניסים גדולים שה' עשה להם במצרים, אבל עכשיו, כשהם עומדים מול עמלק, הם צריכים ללמוד לשלב בין המאמץ שלהם לבין העזרה מה'. משה רבנו מבין שהעם צריך להילחם הפעם בדרך רגילה וטבעית. בגלל גילו המבוגר, הוא מעביר את התפקיד לפקד על הצבא לתלמיד המסור והצדיק שלו, יהושע. משה פונה אל יהושע ואומר לו בְּחַר-לָנוּ. שימו לב שמשה לא אומר "בחר לי", אלא "לנו". משה מדבר אל התלמיד שלו בכבוד רב ומתייחס אליו ממש כמו אל שותף שווה, כדי ללמד אותנו כמה חשוב לכבד את התלמידים והחברים שלנו.
משה מבקש מיהושע לבחור אֲנָשִׁים, כלומר חיילים חזקים וגיבורים שמתאימים לקרב, ואומר לו וְצֵא. הכוונה היא שהם צריכים לצאת מתוך המחנה המוגן אל שדה הקרב הפתוח. משה קובע שהמלחמה תתחיל מָחָר, כי צריך קצת זמן כדי לארגן את הצבא כמו שצריך. בזמן שיהושע והחיילים יילחמו, משה לא נח. הוא אומר אָנֹכִי נִצָּב עַל-רֹאשׁ הַגִּבְעָה. משה עולה למקום גבוה כדי שיוכל לשמור על הלוחמים בעיניו, ובעיקר כדי שהם יוכלו להביט למעלה, לראות אותו מתפלל בעדם, ולשאוב מזה המון אומץ וביטחון. משה מבטיח שיהיה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי. הפעם המטה לא נועד לעשות ניסים פלאיים כמו בים סוף, אלא לשמש כמו דגל גדול שמורם באוויר. כשהלוחמים יראו את המטה, זה יזכיר להם לכוון את הלב שלהם אל ה', להתפלל יחד עם משה, ולהאמין שה' הוא זה שעוזר להם להצליח.