תארו לעצמכם שאתם נמצאים במצב שבו צריך גם לפעול וגם להתפלל באותו הזמן. במלחמה הראשונה של עם ישראל נגד עמלק, קרו שני דברים במקביל. מצד אחד, וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ בדיוק מה שמשה פקד עליו: הוא בחר אנשים אמיצים ויצא להילחם פנים אל פנים מול האויב בשדה הקרב.
אבל באותו הזמן, התנהלה מלחמה מסוג אחר לגמרי. וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ אל ההר. הם לא עלו לשם כדי להשקיף מרחוק, אלא כדי לצום, לחזור בתשובה ולהתפלל אל ה׳ שיעזור לעם ישראל לנצח.
אתם בטח שואלים את עצמכם, מי זה וְחוּר? חור היה הבן של מרים הנביאה. עם ישראל הונהג על ידי שלושה מנהיגים גדולים: משה, אהרן ומרים. בזמן של סכנה גדולה, היה צורך בכוח של שלושתם יחד כדי להציל את העם. מכיוון שלא היה נהוג אז שאישה תעמוד ותנהיג תפילה ציבורית יחד עם הגברים, חור עלה להר כדי לייצג את אמא שלו. כך, הזכות של מרים הייתה שם יחד איתם.
המקום שאליו הם עלו, רֹאשׁ הַגִּבְעָה, הוא בעל משמעות מיוחדת. המילה "ראש" מזכירה לנו את הזכות של האבות שלנו, והמילה "גבעה" מזכירה את הזכות של האימהות שלנו. הזכויות של כולם עמדו לעם ישראל והגנו עליו במלחמה.
משה ידע שברגע שהוא מרים את הידיים שלו למעלה, הלוחמים של יהושע רואים זאת, מתמלאים באומץ ומתגברים על האויב. אבל קשה מאוד להחזיק את הידיים באוויר במשך שעות ארוכות. לכן אהרן וחור עמדו אחד מימינו ואחד משמאלו. הם היו שם כדי לעזור למשה ולתמוך בידיים שלו, כדי שיבטיחו שהן יישארו מורמות ויציבות עד שהקרב יסתיים בניצחון.