שמות, פרק י״ז, פסוק י״ב

המאמץ הפיזי הממושך של משה במלחמה נתן את אותותיו כאשר וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, קושי טבעי שנבע מגילו ומקומתו, ושיקף במקביל את כובד מצבם הרוחני של העם. כדי לייצבו מתוך השתתפות בצער הציבור, וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ, בחירה באבן קשה ולא במושב נוח. כעת, כשהוא יושב, וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, במהלך המדגיש שניצחון במערכה טבעית דורש תמיכה, עזרה הדדית ואחדות. כתוצאה מכך וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, כלומר ידיו נותרו חזקות ויציבות בתפילה נאמנה שעוררה את אמונת ישראל בה'. עמידתו האיתנה נמשכה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ, עם שקיעת החמה וסיום הלחימה, ויש המסבירים שמשה אף עיכב את מהלך השמש כדי לסכל את חישובי הכוכבים של העמלקים.