הפסוק החותם את פרשת המן אינו משמש רק כנספח טכני של מידות ונפחים, אלא מהווה סיכום היסטורי ורוחני המקבע סטנדרט לדורות. הכתוב מגדיר את הכלי שבו מדדו את המן, וְהָעֹמֶר, שהוא שם עצם בלשון זכר [חזקוני]. מכיוון שהמונח עומר לא היה נפוץ כמידה תקנית, וככל הנראה מקורו בכמות הגרעינים המופקת מאלומת שיבולים אחת, התורה מסבירה אותו באמצעות מידה מפורסמת ומוכרת בהרבה – עֲשִׂרִית הָאֵיפָה [שד"ל].
הפרשנים מסכימים כי חישוב מידה זו עבר במסורת, ומבוסס על חלוקה מדויקת: איפה שלמה מכילה שלוש סאים, סאה היא שישה קבין, קב הוא ארבעה לוגים, ולוג מכיל נפח של שש ביצים. מחישוב זה עולה כי איפה שלמה מכילה ארבע מאות שלושים ושתיים ביצים. לפיכך, המידה של עשירית האיפה שווה בדיוק לארבעים ושלוש ביצים וחמישית הביצה [רש"י, רבינו בחיי, תורה תמימה, שפתי חכמים, ביאור יש"ר].
אזכור המידה המדויקת בסוף סיפור המן נועד למספר מטרות. ראשית, התורה מבקשת להדגיש כי כמות זו של מאכל לאדם אחד ביום היא מנה גדולה ומשביעה [אבן עזרא, אבן עזרא הקצר]. שנית, למידה זו של עומר ישנה השלכה הלכתית נצחית: זהו בדיוק הנפח המינימלי של עיסה המחייב בהפרשת חלה, וכן זהו השיעור הקבוע להבאת מנחות במקדש [רש"י, גור אריה, תורה תמימה].
הקשר בין המן לבין המנחות אינו מקרי. אכילת המן מתוך כוונה ראויה ועיסוק בתורה, הפכה את האכילה עצמה לרצויה לפני ה׳ ממש כמו קרבן מנחה. יתרה מכך, ייתכן שהמילה "מנחה" חולקת שורש משותף עם המילה "מן" או "מנה", שכן שתיהן מייצגות את מזונו של האדם המוקדש לפני ה׳ [מלבי"ם, רש"ר הירש]. בחירת התורה במידה של "עשירית" דווקא, מזכירה את רעיון המעשר ומצביעה על כך שבאותה עת בני ישראל היו במדרגה רוחנית גבוהה כמלאכים; אכילת המזון השמיימי במידה זו כיוונה את מחשבותיהם להשגות עליונות והכינה אותם למעמד הר סיני [רבינו בחיי, שפתי כהן].
לצד המשמעות הרוחנית, מיקום הפסוק רומז גם לאירועים סמוכים. סמיכותו לפרשת רפידים ומלחמת עמלק באה ללמד מוסר השכל: למרות שבני ישראל זכו לשפע קבוע ורגוע של מזון במידה מספקת, הם התרשלו בלימוד התורה, ורפיון זה הוא שהוביל להתקפת עמלק [רבינו בחיי]. בנוסף, הזכרת העומר רומזת לכך שבני ישראל ימשיכו לאכול מן המן עד שיכנסו לארץ ישראל ויקריבו את קרבן העומר מתבואת הארץ [קיצור בעל הטורים].
לבסוף, הצגת המידות המדויקות ממחישה את עצמתו העצומה של הנס. חישוב פשוט מראה שכדי לספק עשירית האיפה מדי יום למאות אלפי אנשים, נשים וטף, נדרשה כמות אדירה של עשרות אלפי איפות מן בכל יום. נתון מספרי זה, יחד עם מאפיינים נוספים של המן, מפריך לחלוטין כל טענה שמדובר בתופעת טבע או בשרף אילנות, ומוכיח כי המן היה צידה ניסית ופלאית מאת ה׳ [מלבי"ם].