בני ישראל יוצאים אל המדבר כדי ללקוט את לחם השמיים שניתן להם, מתוך כוונה לקיים את הציווי האלוהי לאסוף מידה מדויקת לכל אדם. עם זאת, תהליך האיסוף בפועל יצר פערים בין האנשים, פערים שהובילו לתוצאה פלאית ולשיעור רוחני עמוק.
הקביעה וַיַּעֲשׂוּ כֵן מעידה כי העם ציית להוראתו של משה, אך המשך הפסוק מתאר כי בפועל הם לקטו הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט. הפרשנים מציעים מספר דרכים להבין פער זה. על דרך הפשט, המילים מתייחסות לגודל המשפחה: אדם בעל משפחה גדולה נדרש ללקוט כמות מרובה, ואילו בעל משפחה קטנה ליקט כמות מועטת [אבן עזרא, הטור הארוך, קאסוטו]. אחרים מסבירים כי מכיוון שבני ישראל היו בשדה ללא כלי מדידה, הם נאלצו לאסוף את המן לפי אומדן והערכה בלבד, ללא מדידה מצומצמת ומדויקת [רשב"ם, רלב"ג, משכיל לדוד, ביאור יש"ר].
גישה נוספת מתמקדת באופיים ובכוונותיהם של המלקטים. היו זריזים, חמדנים או כאלו שחסרו ביטחון מלא בה' שניסו לאגור ולקטו הרבה, ולעומתם היו איטיים ואדישים שלקטו מעט [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
מכאן עולה השאלה כיצד מתיישבת לקיטה של כמויות שונות כל כך עם הציות המוחלט להוראת משה לאסוף עומר אחד בלבד לכל נפש [מזרחי, שפתי חכמים]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכאן התרחש נס גדול. כאשר שבו בני ישראל לאוהליהם ומדדו את המן, התברר כי בין אם לקטו כמות עצומה ובין אם לקטו מעט, התוצאה הייתה זהה לחלוטין: עומר אחד בדיוק לכל גולגולת. המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר [רש"י, מזרחי, דברי דוד].
מנגד, ישנם פרשנים החולקים על הצורך בנס של שינוי נפח המן, ומסבירים את הדברים בדרך טבעית. לשיטתם, לאחר המדידה באוהל, מי שלקט יותר מדי פשוט השליך את העודף, ומי שחסר לו חזר לשדה ללקוט עוד עד להשלמת המידה [שד"ל, בכור שור]. הסבר טבעי נוסף הוא שהאיזון נוצר בתוך המשפחה עצמה: מכיוון שמבוגרים אוכלים הרבה וילדים אוכלים מעט, העודף ממנת הילדים השלים את החסר במנת המבוגרים, וכך נוצר ממוצע מדויק של עומר לכל נפש [שפתי כהן].
לצד הפן הכמותי, המן טמן בחובו ממדים ניסיים נוספים. טעמו של המן השתנה באופן פלאי לפי צרכיו של האוכל: תינוקות טעמו בו טעם חלב, בחורים טעמו דבש, זקנים הרגישו טעם לחם, ועבור חולים הוא הפך למאכל רך ומתוק של סולת שמן ודבש [שפתי כהן]. יתרה מזאת, חלוקתו המדויקת של המן שימשה ככלי אלוהי לבירור משפטים וסכסוכים חברתיים. במקרים של ספקות לגבי בעלות על עבד או שאלות של אבהות, משה היה מורה לבדוק באוהל של מי נמצא העומר המיועד לאותו אדם, וכך האמת יצאה לאור [בכור שור].
מתוך סיפור לקיטת המן עולים מסרים חינוכיים ואמוניים. מן ההיבט של ההשתדלות האנושית, מתברר כי מאמץ פיזי מופרז וניסיון לאגור רכוש אינם מועילים, שכן בסופו של דבר כל אדם קיבל בדיוק את קצבתו מאת ה', ומי שטרח לריק רק הפסיד זמן יקר [מלבי"ם]. מן ההיבט החברתי והרוחני, העובדה שה' העניק מידה שווה לכולם, בין אם היו בעלי רגישות רוחנית שהעריכו את קדושת המן ובין אם היו כאלו שזלזלו בו ואף עברו על הציווי, מלמדת אותנו שיעור עמוק ביחס לזולת. עלינו להעניק שפע וסיוע, גשמי ורוחני, לכל אדם במידה שווה, מבלי לשפוט מי ראוי לכך יותר ומי פחות [חומש קה"ת].