לאחר התמודדויות ואתגרים סביב ירידת המן, חל מפנה בהתנהגותם של בני ישראל. האומה מפנימה את ציווי השבת, מקבלת על עצמה את המצווה, ושובתת ממלאכה בדומה לשביתתו של ה' בבריאת העולם [קאסוטו]. קבלה זו עומדת בניגוד מוחלט לתיאור המופיע בפסוקים הקודמים, שם סירבו ישראל לשמור את מצוות ה' ותורותיו, וכעת הכתוב מעיד על תיקון המצב [ברכת אשר על התורה].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה וַיִּשְׁבְּתוּ אינה מתארת אירוע חד-פעמי של מנוחה באותה שבת בלבד, אלא מצביעה על קבלה לדורות. מכאן ואילך, בכל שבת ושבת, פסקו ישראל לצאת וללקוט את המן. למעשה, מאותו יום לא נמצא עוד אדם שחילל את השבת במדבר, למעט המקרה החריג של המקושש בעצים [אבן עזרא הקצר].
המילה הָעָם מדגישה את ההיקף הרחב של שומרי השבת. ההוראה חלחלה אל ההמונים ופשוטי העם, ששמעו כעת בקול משה [מלבי"ם], כאשר הכוונה היא לרובם המוחלט של בני ישראל [ביאור שטיינזלץ].
באשר למניע שהוביל את העם לשבות, מוסבר כי המנוחה נבעה מתוך הבטחות רוחניות והיסטוריות שהוענקו להם בזכות שמירת השבת. גישה אחת מציינת כי הובטחו להם שלושת הרגלים בחודשים ניסן, סיוון ותשרי, כדי להעניק להם הגנה ושלום מפני פחדים הקשורים למזלות של חודשים אלו. גישה נוספת מוסיפה כי בזכות השבת הובטחו לישראל שש מתנות טובות: ארץ ישראל, העולם הבא, עולם חדש, מלכות בית דוד, כהונה ולוויה. דעה שלישית רואה בשמירת השבת סגולה להצלה מפורענויות עתידיות: חבלי משיח, מלחמת גוג ומגוג ויום הדין הגדול. מששמעו העם את ההבטחות הללו, הם קיבלו על עצמם את השבת בשמחה, לא רק לשם קבלת שכר, אלא מתוך רצון לזכות בהגנה ובשלום אלוהי [שפתי כהן].
מבחינת מסורת כתיבת הפסוק, המילה הַשְּׁבִעִי נכתבת כאן בכתיב חסר, ללא האות יו"ד לפני האות עי"ן, תופעה ייחודית המופיעה רק במקומות ספורים בתורה [מנחת שי].