תגובתו של ה' ליציאתם של ישראל ללקוט מן ביום השביעי חושפת תרעומת עמוקה שחורגת מהמעשה הנקודתי. הקפדה אלוהית זו אינה מתמקדת רק בעצם חילול השבת, אלא מציפה שאלות כבדות משקל על אמונה, על אחריות המנהיגות ועל מהות הקשר בין העם לבוראו.
הפנייה האלוהית אל משה מנוסחת בלשון רבים, עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם, עובדה שעוררה דיון נרחב בקרב המפרשים. גישה אחת מסבירה כי ה' אינו מאשים את משה כלל, אלא פשוט מורה לו להעביר את דברי התוכחה לעם כלשונו [אבן עזרא, שד"ל, קאסוטו]. מנגד, יש הסבורים כי משה נכלל בתוכחה על לא עוול בכפו, בבחינת משל עממי עתיק לפיו כאשר עוקרים קוצים מן השדה, לעיתים נעקר וניזוק גם הכרוב הטוב הצומח לצידם; כך, בגלל חטאי הרשעים, סופגים גם הכשרים גינוי [רש"י, תורה תמימה, שפתי חכמים].
עם זאת, גישה ביקורתית יותר גורסת כי למשה ישנה אחריות מסוימת, ולו כחוט השערה, למכשול שבו נפל העם. משה, מתוך התחכמות ורצון להפתיע את העם בנס הלחם הכפול ביום השישי, עיכב את מסירת הלכות השבת ולא לימד אותם מראש את חומרת איסורי המלאכה. חוסר הבהירות הזה הוא שגרם לאנשים לצאת וללקוט בשגגה [ספורנו, אור החיים, בכור שור, צרור המור]. הכללתו של משה בתוכחה זו נועדה ללמד ששמירת השבת אינה עניין לאדם הפרטי בלבד, אלא אחריות קולקטיבית של האומה כולה. כאשר חלק מן העם חוטא ומחלל את היום, הגוף הלאומי כולו נפגם, ולכן מוטלת החובה על המנהיגות ועל הכלל להזהיר ולשמור זה על זה [ברכת אשר].
השימוש בפועל מֵאַנְתֶּם מצביע על סירוב מפורש. בניגוד למושג המתאר חוסר רצון פנימי שבלב, המיאון מתבטא באמירה חיצונית ובדחיית העול, גם אם בתוך ליבם פנימה האנשים מכירים באמת אך מתקשים לעמוד בטורח [מלבי"ם, פרדס יוסף].
התוכחה על חילול השבת מתרחבת לביטוי הכולל מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי. הפרשנים מציעים מספר דרכים להבנת הכפילות ולשון הרבים. יש המפרשים כי המילים מכוונות לשני ציוויים מעשיים שהופרו בעניין המן: הציווי שלא להותיר מן המן עד הבוקר, וההוראה על קדושת השבת ולקיטת לחם המשנה [אבן עזרא, חזקוני, ביאור יש"ר, אור החיים].
אחרים רואים כאן הבחנה מהותית בין המעשה לרעיון. המילה מִצְוֹתַי מתייחסת לחוקים המעשיים עצמם ולאיסורי המלאכה, כגון תלישת המן והוצאתו מרשות לרשות. לעומת זאת, המילה וְתוֹרֹתָי מכוונת לטעמים העמוקים, לאמונה ולהשקפת העולם הנגזרת ממצוות אלו, המורות על השגחת ה' ועל חידוש העולם [ספורנו, רלב"ג, רש"ר הירש].
ההתייחסות לחילול שבת בודד במונח הכולל את כלל המצוות והתורות, מלמדת על משקלה העצום של השבת, השקולה כנגד כל התורה כולה. אדם היוצא לחפש את פרנסתו ביום המנוחה בניגוד לרצון ה', מצהיר למעשה כי הוא סומך אך ורק על כוחו, על השתדלותו ועל חוקי הטבע. בכך הוא כופר בהשגחה האלוהית ובכך שה' הוא הזן ומפרנס, ושומט את הבסיס תחת הקשר שלו עם הבורא [רש"ר הירש, תורה תמימה, ברכת אשר, פרדס יוסף]. מתוך כך, ה' מביע אכזבה קשה על כך שעל אף שהגביל אותם עד כה במעט מאוד חוקים, הם כבר מפנים עורף ומגלים קושי מהותי בקבלת עול מלכותו [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ].