ליקוט המן היומי היווה תרגיל רוחני מתמשך באמונה והישענות על ההשגחה. ההוראה שלא להותיר מן המזון ליום המחרת נועדה להחדיר בעם ביטחון עמוק בכך שהפרנסה תסופק להם מחדש בכל בוקר.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאיסור זה נובע מהדרישה לביטחון מוחלט בה'. אגירת המזון מראה על חוסר אמונה ודאגה מפני העתיד, ומי שיש לו מזון להיום ודואג מה יאכל למחר נחשב לקטן אמונה [רלב"ג, מלבי"ם, בכור שור, ברכת אשר, קאסוטו].
באשר ליישום המעשי של ההוראה, הפרשנים מסבירים כי הציווי אַל יוֹתֵר (שמשמעותו הדקדוקית היא אל ישאיר, בדומה לפעלים אחרים במקרא [חזקוני, ביאור שטיינזלץ]) אינו מחייב את האדם לאכול את כל המנה בכוח אם הוא כבר שבע. הכוונה היא שאם נשאר לאדם מן שלא הצליח לאכול, עליו להשליכו אל מחוץ לאוהלו, ובלבד שלא יאגור אותו למחר [אבן עזרא, הטור הארוך, ביאור יש"ר].
עיון מדוקדק בלשון מגלה דקויות נוספות. השימוש בפועל יוֹתֵר במקום במילה השגורה "ישאיר", מצביע על מתיחת גבולות בלתי מוצדקת. בכך הופכת הקמצנות, הנובעת מפחד ומונעת מהאדם ליהנות ממתנת האל בהווה, לחטא [רש"ר הירש]. בנוסף, נשאלת השאלה מדוע נכתבה המילה אִישׁ. גישה אחת מסבירה כי מדובר באדם מכובד ובעל דרך ארץ, שנוהג להשאיר מעט מזון בסיר מתוך נימוס והרגל. משה מזהיר כי במקרה של המן, אפילו הרגל מנומס זה של השארת שארית נאסר [העמק דבר]. פירוש נוסף רואה במילה אִישׁ ביטוי לאדם הכובש את יצרו ומתגבר על הדחף הטבעי לאגור [שפתי כהן].
קיימת מחלוקת מעניינת לגבי מקורו של ציווי זה. בעוד שברור כי ההוראה נאמרה על ידי משה (ויש הסוברים שהופנתה ספציפית לזקני העם [העמק דבר]), גישה ייחודית מציעה כי משה גזר את האיסור הזה מעצמו. משה הבין מתוך ההבטחה למזון יומי כי אין יום אחד מכין לחברו, ואסר על ההותרה מדעתו. העם לא נשמע לו משום שסבר כי מדובר בהוראה שכלית של חכם ולא בנבואה אלוהית, אך לבסוף ה' הסכים עם הגיונו של משה [אור החיים].
מעבר להיבט האמוני, מוצע גם טעם בריאותי לאיסור: הכמות שירדה הייתה השיעור המדויק הראוי לגוף האדם, והשתדלות לאגור או לאכול מעבר לכך עלולה הייתה להזיק [רלב"ג]. לבסוף, מבחינה היסטורית, ההקפדה על איסור זה הייתה תקפה רק כל עוד המן ירד מדי יום ושימש כמבחן אמונה. לאחר שפסק המן מלרדת בשנת הארבעים, הותר לבני ישראל להסתפק ממה שנותר בכליהם ימים רבים [פענח רזא].