פרשת ירידת המן במדבר מציגה מודל נצחי לפרנסת האדם, המאזן בין השתדלות אנושית להשגחה אלוהית. ההנחיות שניתנו לבני ישראל אינן עוסקות רק באיסוף טכני של המזון השמימי, אלא טומנות בחובן עקרונות יסוד של אמונה, כלכלה ואחריות משפחתית.
הפרשנים עומדים על מתח מסוים הקשור לאופן איסוף המן. מצד אחד נאמר לְפִי אׇכְלוֹ, המרמז על צורך אישי המשתנה מאדם לאדם, ומצד שני נקבעה מידה אחידה של עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת [ברכת אשר]. כדי ליישב זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהלקיטה נעשתה ללא מדידה מדויקת בשטח. בני ישראל אספו מן כפי רצונם, הרבה או מעט, אך הנס התרחש כאשר חזרו לאוהליהם ומדדו את השלל: ללא קשר לכמות שאספו, התוצאה תמיד הייתה שווה בדיוק לעומר אחד לכל אדם [ספורנו, אברבנאל, דברי דוד, פרדס יוסף]. לאור זאת, יש המפרשים את המילה צִוָּה לא כהוראת עשייה ישירה, אלא כחוק טבע שקבע ה' למן, שיתחלק באופן שווה [חזקוני]. מנגד, ישנה דעה הסבורה כי הציווי דרש מבני ישראל כוונה ומאמץ לאסוף בדיוק את הכמות הנדרשת. גישה זו מדגישה את החובה לשלב חריצות אנושית עם הברכה האלוהית [רש"ר הירש].
המילה עֹמֶר מתארת מידת נפח [רש"י, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ], והמילה לַגֻּלְגֹּלֶת מתייחסת לראשו של האדם, הדומה בצורתו לגלגל [אבן עזרא הקצר]. מידת העומר נחשבת לכמות המדויקת הנדרשת לשמירה על בריאותו של אדם ממוצע. אכילה מרובה מכך נחשבת לגרגרנות, ואילו אכילה מועטת יותר עלולה להוביל לחולי [רבינו בחיי, צאינה וראינה, ביאור יש"ר]. מטרת חלוקה שוויונית זו הייתה למנוע מצב שבו החזקים ישתלטו על המזון וישאירו את העניים חסרי כל [רבינו בחיי, צאינה וראינה]. עם זאת, מתעוררת מחלוקת לגבי אחידות המידה בין כלל האוכלוסייה. בעוד שחלק מהפרשנים סבורים כי העומר היה מידה קבועה למבוגרים בלבד, ואילו ילדים קיבלו מנה קטנה יותר בהתאם לקיבולת שלהם [אבן עזרא, הטור הארוך], יש המציעים כי מידת העומר הייתה יחסית ופלאית, והשתנתה בהתאם לגודלו הפיזי של כל אדם, מתינוק ועד לאדם ענק [חתם סופר]. פתרון נוסף הוא שהמידה האחידה התאזנה בתוך המשפחה עצמה, כך שאם אדם אחד אכל יותר, בן משפחה אחר אכל פחות, והממוצע נשמר [אברבנאל, העמק דבר].
הפסוק מטיל את האחריות הכלכלית על ראש המשפחה באומרו אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ. מכאן לומדים הפרשנים את חובתו הבסיסית של האדם לפרנס את אשתו וילדיו [רבינו חננאל, מלבי"ם], ויש המוסיפים כי חובה זו מתרחבת גם לאנשים הסמוכים לשולחנו או מתארחים אצלו [אור החיים, העמק דבר]. בנוסף, השימוש במילה אוהל מתפרש כרמז לאישה. הכתוב מדגיש את ערך הצניעות, ומלמד כי האישה אינה צריכה לצאת ולהתרוצץ בשדות כדי ללקוט מזון, אלא על בעלה להביא את צידתה פנימה אל תוך האוהל [רבינו בחיי, אברבנאל, מלבי"ם].
מעבר להוראות המעשיות, הפסוק מקפל בתוכו הדרכה רוחנית לדורות. האיסור לאגור את המן או לסחור בו מחנך את האדם להסתפק בצרכיו ההכרחיים בלבד, להימנע מרדיפה אחר מותרות, ולשים את מבטחו המלא בה' הדואג לפרנסתו הקצובה יום ביומו [אברבנאל, מלבי"ם].