המעבר משגרת ימי המעשה אל קדושת יום המנוחה דורש שינוי תפיסתי ומעשי. במדבר, בני ישראל לומדים לראשונה על מקצבו של השבוע ועל ייחודו של יום המנוחה, וזאת דרך האופן הפלאי שבו יורד מזונם.
ה"יום השישי" המוזכר כאן מקביל ליום השישי של ששת ימי בראשית [רבנו בחיי, ביאור יש"ר]. התנסות זו של איסוף מזון במשך שישה ימים ושביתה ביום השביעי, נועדה להחדיר בעם את רעיון השבת באופן מעשי וחווייתי, עוד בטרם ניתן הציווי הרשמי בעשרת הדיברות [קאסוטו].
הפרשנים דנים בהרחבה במשמעות המילה וְהֵכִינוּ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בהכנה פיזית של המזון, כלומר אפייה ובישול לקראת השבת [רשב"ם, בכור שור, שד"ל]. ציווי זה מעורר את האדם להזדרז ולהכין מטעמים מתוך רצון לענג את השבת [ספורנו], ורצוי להשכים קום ביום שישי לשם כך [תורה תמימה]. מעבר לבישול עצמו, ההכנה כוללת גם את פעולת הכנסת המזון אל תוך האוהלים ואחסונו מבעוד יום, כדי להימנע מטלטול והוצאה מרשות לרשות ביום השבת עצמו [אור החיים, חזקוני].
לצד ההכנה הפיזית, למילה וְהֵכִינוּ ישנה משמעות הלכתית עמוקה. מכאן נלמד היסוד לאיסור "מוקצה" ולדיני ההכנה לשבת. התורה מלמדת שכל מאכל המיועד לשבת חייב להיות קיים ומוכן, לפחות במחשבה או בדיבור, עוד מערב שבת. דבר שלא היה מוכן מראש, או שנוצר בשבת עצמה, אסור בשימוש [תורה תמימה, רלב"ג, פרדס יוסף]. במבט רוחני יותר, ההכנה הגשמית של בני האדם למטה היא זו שמושכת את שפע הקדושה והברכה מלמעלה [מלבי"ם, פני דוד].
ההבטחה המרכזית בפסוק היא וְהָיָה מִשְׁנֶה, כלומר כמות כפולה של מזון. במקום עומר אחד לאדם, ירדו שני עומרים [אבן עזרא, רשב"ם, ביאור יש"ר]. הפרשנים מדגישים כי הכפילות היא ביחס למה שהיו רגילים ללקט ביום חול בודד, ולא כפילות של כלל מה שלקטו במהלך כל השבוע [מזרחי, שפתי חכמים]. המנה הכפולה נועדה להספיק לצורכי היום השישי וליום השבת יחד [שטיינזלץ, רלב"ג, גור אריה]. ברכה זו של כפילות התבטאה גם בכך שהמזון לא התכווץ וחסר במהלך הבישול [ספורנו], והיא קבעה לדורות את אופייה של השבת המאופיינת בכפילות, כגון לחם משנה ושני נרות שבת [קיצור בעל הטורים].
קיימת מחלוקת מעניינת בשאלה כיצד בדיוק נוצרה אותה כמות כפולה. גישה אחת גורסת כי ה' המטיר כמות כפולה של מן על הארץ, והעם יצא וליקט מראש כמות גדולה יותר לקראת השבת [שד"ל, רלב"ג]. מנגד, פרשנים אחרים מציגים תמונה נסית יותר: בני ישראל יצאו ללקט את הכמות הרגילה שלהם כבכל יום, אך כאשר חזרו לאוהליהם ומדדו את המן, גילו להפתעתם כי הכמות הכפילה את עצמה והפכה ללחם משנה. נס זה ממחיש את "ברכת הבית" [רש"י, רש"ר הירש, ביאור יש"ר]. גישה שלישית וייחודית מציעה כי הכפילות כלל אינה מתייחסת לכמות הלקט, אלא לארוחה עצמה. בשונה מימי החול שבהם עיקר האכילה הייתה ביום, ביום השישי תהיה סעודת הלילה כפולה וגדולה מהרגיל [העמק דבר].
מבעד לפרטים הטכניים של איסוף המן, הפסוק מקפל בתוכו שיעור אמוני רחב. ה' מוכיח כי מפתח הפרנסה מצוי בידו בלבד, ומלמד את האדם שלא להשתעבד לרדיפה אחר עושר. כאשר הקדוש ברוך הוא דורש מהאדם לשבות ממלאכה ולקיים את חוקיו, הוא גם מספק לו מראש את כל הצרכים החומריים הנדרשים לשם כך, ובכך מחנך את העם לביטחון מלא בהשגחתו היומיומית [מלבי"ם, רש"ר הירש].