המעבר מנווה המדבר אל השממה הצחיחה מסמן נקודת תפנה במסעה של האומה, משלב של גאולה פיזית ממצרים לשלב של חינוך רוחני ותלות מוחלטת בהשגחת ה'.
הכתוב פותח בתיאור וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם, ומלמד כי העם עזב את מקום החניה הנוח, שהיה מלא במעיינות מים ועצי תמר, ונכנס אל תוך המדבר הגדול מתוך רצון שלם והשתוקקות לקבלת התורה, אף על פי שלא ידעו כיצד ישיגו שם מזון [שפתי כהן, ביאור יש"ר]. הכתוב מדגיש כי וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, ללמדנו שאיש לא חסר מן המסע [חזקוני]. עד לשלב זה הלכו בני ישראל כשהם מפוזרים מעט, אך המחסור במזון איחד אותם והם התקבצו יחד כדי לתבוע את צורכיהם ממשה ואהרן [העמק דבר]. שימוש בביטוי זה גם מרומם את מעמדם ומציג אותם כקהילה מאוחדת בעלת ייעוד אלוהי משותף [רש"ר הירש]. מבחינה גאוגרפית, הכתוב נוקט כאן בדרך קצרה ומשמיט את חנייתם על שפת ים סוף (המוזכרת בספר במדבר), כדי לעבור מיד לתיאור כניסתם אל לב השממה [רמב"ן, טור הארוך, ביאור יש"ר].
הם מגיעים אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי. הפירוט הגיאוגרפי נועד, בין היתר, להבדיל בין מדבר זה, הנכתב באות סמ"ך, לבין מדבר צין (הנכתב באות צד"י), אליו הגיעו רק בשנת הארבעים ושם מתה מרים [רמב"ן, מנחת שי]. עם זאת, יש המדגישים כי עצם השהות במדבר היא העיקר; התורה אינה משמשת כיומן מסעות היסטורי, אלא מקבצת יחד אירועים של תלונות על חוסר במים ובמזון כדי להעביר מסר חינוכי על אמונה והשגחה [קאסוטו].
מועד ההגעה מפורט בדיוק רב: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כלומר בחודש אייר [רבינו בחיי, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי ציון התאריך המדויק אינו מקרי, שכן ביום זה בדיוק אזל הבצק (או המצות) שהוציאו בני ישראל ממצרים, והם נותרו ללא מזון [רשב"ם, רש"י, רבינו בחיי, בכור שור, צאינה וראינה, ביאור יש"ר].
סביב משך הזמן שבו הספיק הצידה ממצרים התפתחה מסורת פרשנית ענפה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהבצק הספיק באורח פלא ל-31 ימים ול-61 סעודות. בערב של החמישה עשר באייר אכלו בני ישראל את סעודתם האחרונה משירי הבצק הזה, וכאשר הבינו שלא נותר להם אוכל ליום המחרת, נתקפו חרדה והחלו להתלונן [רש"י, מזרחי, ריב"א, שפתי חכמים, דברי דוד]. יש המסבירים כי הברכה שרתה דווקא על "שירי הבצק", שכן ברכת ה' חלה כאשר אדם מותיר דבר מה ולא מכלה את הכל [גור אריה, דברי דוד].
היבט נוסף הנגזר מתאריך זה הוא היום בשבוע. רוב מוחלט של הפרשנים מחשבים ומסיקים כי החמישה עשר באייר חל ביום שבת, ולפיכך המן החל לרדת לראשונה ביום ראשון, השישה עשר באייר [רש"י, אבן עזרא, רבינו בחיי, תורה תמימה, ריב"א, חזקוני, צאינה וראינה]. קביעה זו מעוררת שאלה הלכתית: כיצד נסעו בני ישראל ביום השבת? למחלוקת זו ניתנו מספר תשובות: יש הסבורים שאיסור תחומי שבת טרם נצטווה או נאכף באותה עת [חזקוני, דברי דוד], ויש המתרצים כי הם נעזרו בתחנות מעבר מותרות (בורגנין) [משכיל לדוד]. גישות אחרות מדייקות בלשון הפסוק ומסבירות כי הנסיעה עצמה התרחשה עוד ביום שישי, ורק הגעתם למדבר סין (או חנייתם) אירעה בשבת [שפתי חכמים, גור אריה], או שהביטוי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר מכוון למעשה לרגע כניסת השבת, בערב יום שישי [הכתב והקבלה].
בסופו של דבר, המחסור והתלונה הובילו לנס ירידת המן, שנועד לנסות את העם ולהוציא מן הכוח אל הפועל את מידת הביטחון המוחלט שלהם בה', כשהם נושאים את עיניהם אליו יום יום למחייתם [הכתב והקבלה]. בכך הוחלף שעבוד מצרים במערכת חיים המבוססת על השגחה תמידית ושמירת השבת, שהפכה ליסוד קיומם [רש"ר הירש].