לאחר תיאור הנסים היומיומיים של ירידת הלחם מהשמים, התורה עוצרת כדי לסכם את תכונותיו הייחודיות של המאכל השמימי ולקבע את שמו לדורות. ציון פרטים אלו נועד להדגיש כי לא מדובר בתופעת טבע אקראית או חולפת, אלא בהשגחה אלוהית מתמדת שליוותה את העם במשך ארבעים שנה במדבר, דבר המהווה נס גדול בפני עצמו [ראב"ע, אלשיך, ברכת אשר].
בתחילה, כאשר ראו העם את המאכל לראשונה, הם תהו בהפתעה "מן הוא" מתוך חוסר ידיעה. אולם כעת, וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן. קריאת השם הציבורית והקבועה התרחשה לאחר שהעם הכיר בסגולותיו, ובמיוחד לאחר שראו כיצד הוא אינו יורד בשבת, מה שהוכיח להם שמדובר במזון מוכן המושגח מאת ה' [צרור המור, שפתי כהן, אלשיך]. השם "מן" מבטא משמעות של הזמנה והכנת מזון [חזקוני], ויש המציינים כי דווקא "בית ישראל", הכולל את הנשים ועקרות הבית, הן אלו שהשכילו לזהות ראשונות את המאכל כמתנה אלוהית המספקת לכל משפחה את צרכיה המדויקים [רש"ר הירש]. גם לאחר שניסו לאפות ולבשל אותו בדרכים רבות, לא מצאו לו שום מקבילה ארצית, ולכן דבק בו השם הייחודי הזה [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ].
תיאור מראהו של המן, וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן, מעורר שאלה בקרב הפרשנים. רוב הפרשנים מזהים את המילה גַּד עם צמח הכוסבר (או החרדל), שזרעיו קטנים ועגולים. אולם, מכיוון שזרעי הכוסבר אינם לבנים אלא נוטים לחום, הפרשנים מסכימים כי ההשוואה בפסוק מפוצלת: המן היה עגול בצורתו כזרע הגד, אך צבעו היה לבן ומבריק [רש"י, רשב"ם, ראב"ע, שד"ל, קאסוטו]. גישה מדרשית מוסיפה רובד סמלי למילים אלו ודורשת אותן על שם פעולתו הרוחנית של המן: גַּד מלשון הגדה, שכן המן היה מגיד וחושף סודות, כגון הכרעה בסכסוכים משפטיים על ידי ירידתו המדויקת לפתח ביתו של הזכאי בדין. לָבָן רומז לכך שהיה מלבין ומטהר את עוונותיהם של ישראל מכל הרהור רע [תורה תמימה, שפתי כהן, חתם סופר].
תכונתו השלישית של המן היא מתיקותו, וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ. המילה כְּצַפִּיחִת מתארת מאפה דק, בצק שטוח ומטוגן או רקיק הנילוש בדבש [רש"י, שד"ל, קאסוטו, רש"ר הירש]. תיאור זה עומד לכאורה בסתירה לפסוק בספר במדבר, שם נאמר שטעמו היה "כטעם לשד השמן". הפרשנים מציעים מספר דרכים ליישב הבדל זה: הגישה המרכזית קובעת כי הטעם השתנה בהתאם לאופן ההכנה. כאשר נאכל המן חי כמות שהוא, טעמו היה מתוק כדבש, אך לאחר שנטחן ובושל, טעמו השתנה והפך לשמנוני ועשיר [רשב"ם, שד"ל, ראב"ע, חזקוני]. גישה אחרת תולה את ההבדל בטועמים עצמם: עבור התינוקות והנערים טעמו היה כדבש, ואילו עבור הזקנים כטעם שמן [רשב"ם, מלבי"ם]. דעה נוספת מקשרת זאת לקדושת הזמן, וטוענת כי המן שירד לכבוד שבת התאפיין במתיקות יתרה של דבש, לעומת מן החול שהיה כשמן [מלבי"ם]. לבסוף, ישנה גישה הלכתית-למדנית המסבירה כי המן עצמו היה מתוק פי שישים מדבש. לכן, גם אם המן נתערב בתבשיל אחר והיווה רק חלק אחד מששים ממנו, עדיין היה בכוחו לתת באותו תבשיל טעם מורגש וברור של דבש [פני דוד, חנוכת התורה, חתם סופר].