פסוק זה מהווה נקודת מעבר מציווי חד-פעמי להוראה קבועה ומחזורית המלווה את בני ישראל לאורך כל שנות נדודיהם במדבר [אבן עזרא, שפתי כהן, שטיינזלץ]. ניסוח הפסוק מקביל למבנה הקלאסי של ציווי השבת המופיע במקומות אחרים בתורה [קאסוטו].
המילים שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ אינן רק תיאור מציאות, אלא טומנות בחובן משמעויות מעשיות. מאחר שבני ישראל כבר נחשפו בשלב זה למושג השבת, לקיטת המן בששת ימי המעשה דורשת כעת כוונה והכנה מודעת ביום שישי לקראת יום המנוחה [העמק דבר]. מנגד, יש שרואים בחלק זה אזהרה ואיסור של ממש לצאת וללקוט ביום השביעי. לפי גישה זו, כעסו של ה' על אלו שיצאו ללקוט נבע מכך שהם עברו על ציווי מפורש זה [אור החיים].
הקביעה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת מבארת את הסיבה המהותית לכך שהמן אינו יורד. המן היה בריאה אלוהית חדשה בכל יום, ואילו מהותו של יום השבת היא שביתה מבריאה. אי-ירידת המן מוכיחה כי הוא מתנה מאת ה', ומבססת את קדושת השבת כמוסד אלוהי [רש"ר הירש]. ברמה הפנימית יותר, השבת היא מקור הברכה לשבוע כולו, וביום זה ההשפעה האלוהית נאגרת בשמיים עבור ששת ימי המעשה הבאים, ולכן המן אינו יורד פיזית לארץ [מלבי"ם, רקנאטי]. משה רבנו נכלל בתוכחת ה' לעם על חילול השבת, משום שחלק מאחריותו היה ללמד אותם את הלכות השבת הללו מראש [גור אריה]. בנוסף, הפסוק מפריך את טענתם של מחוסרי האמונה שחשבו שהשבת מתחילה רק בבוקר, ומוכיח שהמחזוריות קבועה והשבת נמשכת מערב עד ערב [חזקוני].
סופו של הפסוק, לֹא יִהְיֶה בּוֹ, מתייחס בפשטות לכך שהמן לא ירד ביום זה [רשב"ם, אבן עזרא הקצר, ביאור יש"ר]. מבחינה תחבירית, יש הסבורים כי המילה בּוֹ היא תוספת שבאה להדגשה [אבן עזרא], בעוד אחרים טוענים כי זהו סגנון מקראי שגרתי ואינו מיותר [שד"ל].
מאחר שהפסוק הקודם כבר קבע במפורש "היום לא תמצאוהו", מתעוררת השאלה מדוע התורה חוזרת על כך שוב. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכפילות נועדה להרחיב את הכלל גם למועדים אחרים: המילה שַׁבָּת באה ללמד שהמן אינו יורד גם בימים טובים, והמילים לֹא יִהְיֶה בּוֹ מרבות את יום הכיפורים. הסיבה לכך היא שגם מועדים אלו מוגדרים בתורה כ"שבת" וכמימי שביתה, ולכן הפסקת ירידת המן תלויה במהות השביתה ולא רק ביום השביעי עצמו [גור אריה, פרדס יוסף]. אף על פי שביום הכיפורים חל איסור אכילה ולכאורה ממילא אין צורך במן, הפרשנים מסבירים כי המן היה נדרש גם ביום זה עבור הילדים שאינם צמים, או לצורך סעודת צאת הצום [דברי דוד, ברכת אשר על התורה].