לאחר היציאה ממצרים, בני ישראל ניצבים מול מציאות קשה של רעב במדבר. מתוך מצוקתם, הם מטיחים במשה ובאהרן תלונה מרירה, תוך שהם משווים בין גורלם הנוכחי לעברם במצרים. הביטוי מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ אינו מתייחס לשם עצם של מוות, אלא זהו פועל המבטא משאלה, שמשמעותה "הלוואי והיינו מתים" [רש"י, מזרחי, גור אריה, דברי דוד].
הפרשנים נחלקו למה התכוונו העם בבקשתם למות בְּיַד ה'. גישה אחת מסבירה כי הכוונה למיתה טבעית בשיבה טובה, ולא למוות בטרם עת כתוצאה מרעב [רשב"ם, בכור שור, שד"ל, קאסוטו]. מנגד, יש הסבורים כי הכוונה למיתה במגפה, שכן במוות כזה בידי שמיים יש תקווה שירחם ה' ויישאר שריד לעם, בניגוד לרעב שמכלה את כולם ללא יוצא מן הכלל [מלבי"ם]. גישה נוספת מקשרת זאת למכת חושך, ומסבירה כי העם ייחל למות יחד עם רשעי ישראל שמתו באותם שלושת ימי אפלה במצרים [רבנו חננאל, רבנו בחיי, העמק דבר]. גישה אחרת מציעה כי מאחר שהם כבר ידעו את ה', הם העדיפו למות מידו מאשר למות כעובדי אלילים במצרים [אלשיך].
הזיכרון של בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע מציג תמונה אידיאלית של חייהם במצרים. יש המפרשים תיאור זה כהפרזה פסיכולוגית הנובעת מנטיית האדם לשכוח את צרות העבר ולייפות אותו נוכח קשיי ההווה [קאסוטו, ברכת אשר]. אחרים מסבירים כי תלונה זו הגיעה מצד שכבה מסוימת בעם, כגון השוטרים או אנשים שלא סבלו מעול השעבוד הקשה, ולכן זכו לאכול בשר ולחם בשפע [אור החיים]. המילים עַל סִיר הַבָּשָׂר מרמזות שהם היו יושבים לאכול את הבשר מיד עם גמר בישולו כשהוא טרי וטעמו משובח, והשתמשו בו כדי ללפת את הלחם [אור החיים]. עם זאת, הלחם היה המרכיב העיקרי שנועד לשובע, שכן אין דרך בני אדם לשבוע מבשר אלא מלחם [בכור שור].
פירוש ייחודי מציע כי התיאור מצביע דווקא על גבורתם הרוחנית במצרים: הם ישבו סמוך לסיר הבשר של המצרים שריחו נדף, אך בחרו לאכול רק לחם כדי שלא להיטמא במאכלים אסורים, ואם היו מתים אז, היה זה מתוך קידוש ה' [חתם סופר]. למרות ההבדלים בפירוש הזיכרון, הפרשנים מסכימים כי העם העדיף למות בעודו שבע, מאשר לגווע לאיטו בייסורי רעב במדבר [ספורנו, מלבי"ם, אלשיך, חזקוני].
לבסוף, הטענה כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ מופנית ישירות כלפי משה ואהרן. אף על פי שהעם ידע היטב שה' הוא שהוציאם ממצרים, הם תלו את האשמה במנהיגים כדי לכסות על חרפתם ועל חוסר אמונתם [ביאור יש"ר, בכור שור]. יש שמוסיפים כי העם חשב שמשה ואהרן פעלו על דעת עצמם כשהוציאו את ההמון הרב, בניגוד לרצון ה' להוציא רק קבוצה קטנה של צדיקים, ובכך גרמו לחוסר היכולת לפרנס את כולם במדבר [העמק דבר]. התלונה מחולקת למעשה לשתי דרישות נפרדות שהגיעו מכתות שונות בעם – אחת דרשה בשר ואחת דרשה לחם, חלוקה שמובילה בהמשך לפתרון הכפול של מתן השליו והמן [אור החיים, קאסוטו].