ההתנסות הראשונה של עם ישראל בשמירת השבת במדבר לוותה בחששות ושאלות מעשיות לגבי פרנסתם התלויה במן. משה רבנו פונה אל העם כדי להרגיע את דאגותיהם ולבסס את קדושת היום, תוך שהוא הופך את עצם האכילה בשבת למצווה רוחנית.
כאשר משה מצווה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם, עולה השאלה מדוע יש צורך לצוות על אדם לאכול. הפרשנים מסבירים כי מאחר שהמן נותר מאתמול, בני ישראל חששו שמא חל עליו איסור הדומה לבשר קורבנות שאסור באכילה ביום המחרת, ולכן משה הבהיר להם כי אכילתו מותרת ואף מהווה מצווה [אור החיים, שפתי כהן]. גישה נוספת מציעה שמשה רצה למנוע מהם לחסוך ולצמצם באכילתם מתוך פחד שמא המן הפסיק לרדת לחלוטין. הוא מצווה עליהם לאכול בשפע ולכבד את השבת ללא דאגות למחר [אלשיך, שפתי כהן]. בכך, האכילה בשבת אינה נחשבת לפעולה חומרית גרידא, אלא מתרוממת למעלת חובה רוחנית שבה האדם מתקרב לה׳ דרך עונג הגוף, מתוך הבנה שהשביתה ממלאכה אינה עצלות אלא התמסרות לרצון האל [רש"ר הירש]. כמו כן, ההדגשה על הַיּוֹם באה ללמד שהמן שנותר מיום שישי מותר באכילה רק במהלך השבת עצמה, ולא לאחריה [ספורנו, ביאור יש"ר].
המילה הַיּוֹם מופיעה בפסוק שלוש פעמים, והגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שחזרה זו מהווה את המקור להלכה המחייבת לאכול שלוש סעודות בשבת [תורה תמימה, מלבי"ם, צאינה וראינה, משכיל לדוד]. קיום שלוש הסעודות הללו נחשב לסגולה עצומה, המצילה את האדם משלוש פורענויות עתידיות: חבלי משיח, דינה של גיהינום ומלחמת גוג ומגוג [תורה תמימה, שפתי כהן, רש"ר הירש]. יש המעמיקים ורואים בשלוש הסעודות רמז להארות עליונות, כאשר כל סעודה מכוונת כנגד ספירה ומידה רוחנית אחרת, וביחד הן מהוות מזון לנפש [רבנו בחיי, חומת אנך, משכיל לדוד].
הפרשנים מזהים בפסוק השתקפות של שיח מתמשך בין משה לעם במהלך יום השבת. בני ישראל, שהיו רגילים לצאת בכל בוקר ללקוט, לא הפנימו לחלוטין את מהות המנוחה. הם סברו שהכמות הכפולה שירדה ביום שישי נועדה רק כדי לאפשר להם לאפות ולבשל לפני שבת, אך הניחו שמן גולמי ימשיך לרדת, או שיהיה עליהם ללקוט בערב עבור סעודות החול של יום המחרת [גור אריה, לבוש האורה, דברי דוד]. לכן הם באו למשה בבוקר ושאלו האם לצאת. משה השיב להם לאכול את מה שכבר בידם. כאשר חזרו בהמשך היום ושאלו שוב, משה הבהיר: כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַיהֹוָ֑ה. כלומר, כשם שה׳ שבת ממלאכה בבריאת העולם, כך הוא שובת כביכול היום ואינו מוריד מן [העמק דבר, ביאור שטיינזלץ, קאסוטו].
כאשר העם החל לדאוג שמא המן הפסיק לרדת לתמיד, משה הרגיע אותם במילים הַיּ֕וֹם לֹ֥א תִמְצָאֻ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה. הוא הבהיר כי רק היום לא תמצאו אותו, אך מחר הוא ישוב לרדת כרגיל [רש"י, מזרחי, ברטנורא]. בנוסף, הדיוק במילה בַּשָּׂדֶֽה רומז אמנם שבחוץ המן אינו מצוי, אך הברכה והשפע הרוחני המזינים את כל ששת ימי החול הבאים מרוכזים כעת בתוך הבית פנימה [אור החיים, אלשיך].